מציאות דימיונית

במה .. אני עומדת על במה ופותחת את פי כמנסה להוציא משהו ממנו .. אך הדבר היחיד שנשמע הוא קולות אנחה המבינים ששוב שכחתי את הטקסט המבוקש ושוב נתקפתי בושה כאשר האנשים מגחכים להם בקהל .

ואז אני חוזרת למציאות , ומבינה שהכל היה לא מציאותי , הכל היה פרי דימיוני .

לא באמת היה טקסט שהייתי צריכה לזכור , לא באמת היו שם אלפי אנשים שציפו לראות אותי, אני עומדת בבמת תאטרון דימיונית , שהיא חדרי השקט , בבית ריק ואף אחד לא צופה בי , רק אני עצמי – שמצפה לראות אותי פוצחת בשיר או לפחות כמה מילים שמראות שאני מסוגלת להתמודד עם המציאות, להתמודד עם עצמי ..

מציאות – מילה כה גדולה , שאומרת כל כך הרבה . ומה היא מסתירה מאחוריה ? את החיים של כל אחד מתוך ביליוני האנשים על הכדור העגול הזה .

כל אחד מאיתנו חי במציאות , למרות שרובנו מעדיפים להעמיד פנים שהיא לא קיימת , ללבוש מסכת חמצן ולהעמיד פני מת , ובעצם לחיות אחרת, כאילו אתה לא מי שאתה , כאילו לא כולם רואים אותך כל כך שקוף .

ככה אני . בדימיוני כולם יודעים מי אני , שיש לי כישרון, כולם מכירים אותי כמישהי מדהימה .. אבל בתוך תוכי אני מודעת לעצב הזה שבעצם אף אחד לא יודע שיש לי כישרון , אנשים לא אוהבים אותי כמו שאני , הם אוהבים את השקר הזה שאני מוכרת להם כל בוקר , כילדה חייכנית שאוהבת את החיים . אפילו האנשים שסביבי חלקם קונים את השקר הזה ..

ומה איתי ? אני לא קונה אותו , אני חיה אותו .

ומתי אני אהיה בסדר? מתי אני אתגבר? מתי אני באמת אוכל לפתוח דף חדש?

כשאני אחיה את מי שאני באמת , כשאני אבין שזה החיים שלי ושום דבר לא ישנה אותם חוץ מלעבוד עליהם קשה , ושרק אני יכולה לקרב את החיים שלי לחלום הזה .

אבל בינתיים הבקשה הזאת , שנשמעת כל כך פשוטה ,

בשבילי היא כמו התאבדות , כמו לזרוק את ה"חיים " שבניתי לעצמי כמסווה לפח .

ולצערי , ביינתים עוד לא התבגרתי , ביינתים אני עוד לא מוכנה ..