רציתי להיות

הסיוט הזה נמשך גם בנסיעה שגרתית באוטובוס.
מוצאי שבת, עליתי על הקו הכי עמוס שנוסע לכיוון תל אביב,הספקתי לתפוס מקום ליד חייל צעיר שהיה בדרכו לבסיס, כמו שאר החיילים שכבר תפסו את מקומם, אם לא על הכיסא,אז על ריצפת האוטובוס. כי לא אכפת להם, הם עברו דברים פחות נוחים.
היה חנוק, התרוממתי קצת כדי לפתוח את החלון, כשקריאה של ילד קטן נשמעה,ונעתקה נשימתי.
"אמא, אמא!"
בלעתי את הרוק, הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה, הנעתי מבטי ממקום למקום כאמא המחפשת את בנה הקטן שקורא לה בין המון אנשים. ואז ראיתי אותו, הוא היה בערך בן 3, עם שיער שחור, מתולתל וקופצני. מבט שובב בעיניים. הוא עמד על הכיסא והסתכל על אמא שלו במבט משועשע.
גלי חום תקפו אותי
הוא היה אמור להיות כבר בגיל שלו. הוא בטח היה מזכיר אותו, ככה, שובב, ומתולתל כמוני.
המחשבה על זה שהוא היה אמור לגדול ולהתפתח בתוכי, לצאת מתוכי, לבוא מהמקום הכי עמוק שבי, מהאהבה שאני חולקת עם בן הזוג שלי, ועל זה שבסופו של דבר קרה מה שקרה, וזה לא התממש, קרעה אותי.
רציתי לאהוב אותו, לטפח ולהעניק לו. רציתי לשבת בסתם עוד יום יפה בחצר ולהרגיש אותו בועט ומסדר לעצמו מקום בחלל הקטן והחשוך הזה שבו הוא נמצא. רציתי להוציא אותו אל האור עלי האדמות, למרות שגם פה לפעמים יש ערפל. ערפל כזה אנושי. הייתי מגוננת עליו ושומרת עליו מכל פגע.
רציתי ללכת לעשות אולטרסאונד לראות איך הוא נע שם בעדינות שברירית, רציתי לעבור את כל הבדיקות שצריך כדי שיוולד בריא ושלם, למרות הפחד שלי מזריקות. רציתי לסחוב אותו בתוכי תשעה חודשים שאחריהם יבואו ימים מתישים של ריצות,טיטולים ומשחקים, ולילות בלי שינה. רציתי לכאוב את תשעת החודשים האלה, רציתי לכאוב את חוסר האונים כשהוא בוכה בלי שום סיבה שנראית לעין. רציתי להרגיש את התחושה הזאת שנקראת אינטואיציה אימהית. רציתי לפחד, לשמוח, לרוות נחת,לאהוב
אותו
מה כבר ביקשתי
אני רק רציתי לראות אותו בצעדיו הראשונים, ללוות אותו גם בבאים,
ולשמוע אותו אומר את המילה הראשונה בחיוך קטן חסר שיניים, לשמוע את מחיאות הכפיים החלשות והעדינות,
להרגיש את החיבוק שלו,
את החיבוק של ה ב ן שלי.
רציתי לחוות מה זה להיות אמא.
תמיד אמרו לי שאין הרגשה ואין אהבה יותר עילאיות מזה.
החדר שלו כבר הוכן,את כל ספרי ההורות כבר קראתי,אבל הגורל הכה בי בפנים וגדע ממני את החלום.