חזרה ליצירות
סיפורים

מלחמה שאף פעם לא נגמרת

* מוריה | (22/10/2009 10:14) | 90 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
 
 
אני שומע את המחוג של השניות מתקתק לו בלאט, מן תקתוק קולי שנשמע רק בדממה של הלילה. עפעפי נעצמות ובמוחי מצטיירות להן הכבשים שנספרות יחד עם המחוג הדק שנדמה שפועם יחד עם פעימות ליבי.
זו כבר הכבשה האלף שלי ושנתי עדיין לא באה לעייני. אני מנסה לא להיזכר בטרגדיה שרק לפני שנה שיבשה את חיי. אני מנבה לנשב את מחשבותי לכיוון חיובי, אך כל נסיונותי עולות בתוהו.
 
                                                     * * *  
 
המנהלת נכנסה בסערה לכיתה וליחששה דבר מה באוזנה של המחנכת שבדיוק הייתה באמצע הרצאה משעממת על הקמת המדינה, אפילו לא הקשבתי לה, מוחי טייל במחוזות אחרים...
 תוך כדי חלום טוב במיוחד בו אני משליך אבנים לים, אני שומע את המורה ממלמלת שוב ושוב "אני לא מאמינה..." ומניחה את ידיה על פיה. ניסתי לשער מה המנהלת אמרה לה וכבר התחלתי לנהל שיחה פנימית בראש, כמו שאני תמיד עושה כשאני רואה שני אנשים מדברים ואני לא יכול לשמוע על מה.
פתאום, כאילו מישהו העיר אותי מתוך חלום רחוק אני שומע את שמי בחוזקה, "עמרי גש לכאן" , קוראת לי המנהלת, ליתר דיוק טלי.  
היא הוציאה אותי מן הכיתה, הניחה יד רכה על כתפי ואמרה לי: "אביך מחכה לך ליד השומר.."
ליבי התחיל לדפוק בחוזקה, כי ראיתי שהנימה שלה הייתה רצינית וידעתי שקרה משהו נורא, נחפזתי ללכת לשומר וראיתי את אבי עומד לידו שפוף גב, עיניו נפוחות ואדומות ושביל של דמעות טריות מעטר את פניו הנבולים.
קולו דיבר אלי אך ראיתי שראשו היה בכלל במקום אחר, "עמרי, אמך נפטרה הבוקר, היא לא יכלה לעמוד יותר בפני המחלה הארורה הזאת שהכניעה אותה ולא הותירה לה ברירה אלא להיכנע ולהרים דגל לבן" 
 פעימות ליבי האיצו וחשבתי שעוד רגע אני עומד להתמוטט.
 
                                                   * * *
כבר בהיותי בגיל חמש אימי התמודדה עם המחלה, כל פעם מחדש היא הצליחה לנצח אותה ולשרבב לעברה לשון כאילו לומר לה "רואה לא הצלחת להביס אותי, ניצחתי אותך!"
 
אך הפעם היא לא עמדה בזה, לא היו בה כבר די כוחות. הכליות שלה לא תיפקדו, וגופה לא הגיב לכימותרפיה. היא עברה ייסורי תופת וגופה הצטמק ונראה בתוך מיטת בית החולים כמן גוויה קרה.
לפעמים, בסתר ליבי קיוויתי שהיא תמות רק כדי שהיא תפסיק לסבול כל כך.
הייתה לה נפש אצילית ועד הרגע האחרון היא לא הפסיקה להיאבק, וניסתה להביס את המחלה בשארית כוחותיה.
היום הגיע יום השנה, ומאז מותה של אמי כל לילה שנתי נודדת. אני משחזר את הרגע, מסתכל בתמונתה ודמעות לחות מרטיבות את הכר הנאמן, שסופג מדי לילה את הגעגועים העזים שלי אליה.
 
כל שנותר לי הוא רק לשמר את זכרה של אימי,
כי להחזירה לחיים-
איני יכול.
 
 

תגובות

חזרה ליצירות