התוכי שלי

                                     התוכי שלי

יש לי תוכי קטן  שיקר לליבי,

עם אהבה והערצה מתעופף מסביבי.

הוא קשור וצמוד אלי בצורה נואשת,

שמו יוסי, הקטן, ממשפחת לורי קשת.

הבאתי אותו אלי הביתה, כשהיה עדיין צעיר,

מלא שמחת חיים ומקורו בהיר,

נוצותיו היו יפים, במגוון צבעים:

אדום, צהוב, כחול, רעננים וירוקים.

הוא העניק לי שמחת חיים והרבה אהבה,

בתמורה נתתי לו חיים טובים, בטחון  והוקרה.

שנינו מבלים ביחד שעות רבות ביום,

בזמן שבחוץ, בקיץ משתולל החום.

אולם לצערי הרב הוא נעשה חולה מאוד,

הפסיק לשיר שירים ומתבודד לרוב.

לקחתי אתו לרופא שהעניק לו טיפול,

אך, לדאבוני, לחיות, אין לו כל סיכוי.

קשה לו לנשום  הוא גם חלש מאוד,

שוכב בידי וישן עמוק לרוב,

גופו חם ורך מונח בידי,

דופק ליבו מתחבר עם  פעימות ליבי.

כואב לי סבלו, אין בפי מילים,

שיקרה נס ויתרפא אני מתפלל לאלוהים.

אולם עזרה  משום מקום לא באה,

לשנינו נשאר רק הכאב ולהזיל דימעה.

הוא מתבונן בי עם עיניים מעורפלות ועצובות,

במבטו מודה לי על השנים  היפות,

בעיניו גם השאלה מדוע הוא נידון למות,

כשהוא עשה הכול ומאושר תמיד אותי לראות.

שנינו יושבים בשקט בחדרי הקטן:

אני  יוסי הגדול והוא יוסי הקטן.

שנינו עצובים, פוחדים לקראת הבאות:

שהוא יהיה מלאך ואני אשאר יתום.