שמואל ("ויגי) ויגיסר

גן העדן האבוד הואדי

היינו ילדים של הטבע. כל יום, עד שעות הערב המאוחרות, שהינו מחוץ לבית, משחקים  משחקי כדור, תופסת, שוטרים וגנבים וכדורגל או מתרחצים בים, ואם היו בידינו כמה מעות שניתנו לנו במשורה – היינו קונים גזוז וגלידה מאריה שהיו לו חמור ועגלה, ועם פעמון שצילצל, קרא לנו לקנות את הגלידה תוצרת בית מעשה ידיו, שאני מתגעגע אליה עד היום.

הלימודים לא עניינו אותנו במיוחד, ובעיקר אותי, ולא התייחסתי לגערות ולצעקותשל אימי ששבה והפצירה בי להכין שיעורי בית. בדרך כלל הכנתי אותם בבוקר לפני צאתי לבית הספר ועם השכמתי המוקדמת בסביבות השעה שש כאשר אמא ואבאהעירו אותי כדי לעזור להם בטיפול במשק הבית – בחליבת  הפרות והאבסת התרנגולות שעשיתי יחד עם אמא, בעוד אבא כבר רתם את הסוסה" שושקה" וביחד עם מחרשות ,"סקרייפר" וכלי עבודה נוספים נעלם והלך לעמל יומו. ראיתי אותו רק בשעות הערב המאוחרות ואף זאת לא תמיד.

ביום ההוא השמים היו שחורים והגשם ירד ברציפות כשבוע ימים, וממטרים של ברד ואפילו קצת שלג מלאו את הוואדי – שהיום עובר בו רחוב העצמאות בהרצליה – בזרם עצום ואדיר של מים שחורים, שסחף עמו שברי עצים, קרשים, בגדים וכל מיני עצמים לא מזוהים עד לים התיכון. במערב המושבה נקווה מאגר מים נקי  שהיה מוקף עצים, פרחים ושיחים שהשמש, בשעה זרחה, חדרה אליו בקרניים צבעוניות ויפות. "גן העדן" – כך קראנו למקום. נהגנו להתרחץ שם עם חזרתנו מבית ספר "וייצמן" עירומים, עליזים כאשר בגדינו ותיקינו זרוקים בצד. הוואדי יצא משם וחזר לזרום במהירות ובזעף במושבה, ואנו רצנו לצדו וליווינו את הזרם, דבר שאהבנו לעשות תמיד. ובראשי התחיל להתרקם רעיון...

היייתי השובב והמנהיג בין הילדים ברחוב שלנו, ועד היום, בין סיפורי הילדות והגעגועים לימים מלאי האושר שבהם גדלנו חופשיים ופראים ושם קיבלנו את מה שאנחנו כיום,  זוכרים ומספרים את מעשה המשובה הפזיז והמסוכן שכמעט עלה לנו בחיינו.

מצאתי חצי חבית שהייתה פעם מלאה זפת והצלחתי לשכנע את לייזר, יענקלה ונחום אחי הצעיר ממני בשנתיים להיכנס איתי לחבית ולשוט בוואדי הגואה והסוער כדי להגיע עד לים, עם חנייה קצרה ב"גן העדן", שם נעצור, ננוח, נשחה נהנה ואז נמשיך הלאה כעוד חמישה קילומטר עד לים התיכון. אולם אחרי כמה מאות מטרים הבנו כולנו שזה היה רעיון לא טוב והחבית שאנו בתוכה כמעט התהפכה. צעקותינו החרידו את הסביבה, והיונים וכל יתר בעלי הכנף יחד עם השועלים והכלבים שהיו משני צידי הוואדי התבוננו בסקרנות ובתימהון על הילדים הנמצאים בתוך חצי חבית באמצע הוואדי הסוער ונסחפים במהירות עם מימיו הזורמים.

למזלנו, כמו מלאך משמים, כמי שחזה והבין אותי בחושיו, הופיע פתאום  אבי זכרונו לברכה, עם הסוס והעגלה, ולאורך השביל בצדי הוואדי צעק, הנחה ועודדאותנו,  זורק אלינו בפעם אחר פעם את החבל מעגלתו כקאבוי במערב הפרוע, שרק לאחר נסיונות רבים וכושלים הצלחתי לתפוס אותו ולהגיע לחוף הבטוח.

לא אלאה אתכם במכות ובעונשים שריתקו אותנו, ואולם אנו היינו מאושרים וגאים ואחרי זמן קצר המשכנו בשגרת ימינו.