כנראה שקצת עליי...

תמיד פניני החוכמה מגיעים אליי כשאני רחוקה ממקלדת - שוטפת כלים,משתעממת בשיעורים,מחכה במטרו, חושבת על החיים

שנה שעברה באותה תקופה הייתי חצי מתה..או לא, לא עד אחרי הסיום האזרחי של השנה. 

משם הדרך למטה לא היתה רחוקה. לא האמנתי שאוכל להרגיש כל כך ריקה. 

לא האמנתי שיש מוצא. רק לברוח.

 אבל לאן..לארץ זרה. לעשות איתחול. למצוא דרך פעולה חדשה.

אז במהירות על, בין הגשה להגשה שלחתי את הפנייה.

עכשיו אני כאן. רגל על רגל - אוכלת יוגורט 0% שומן וחושבת על מה שהיה. איך נתתי לעצמי ליפול ככה, איך ולמה זה עדיין קורה לי.

אני מוצאת נחמה במילה הכתובה. עכשיו כשאני כה רחוקה השפה מתחזקת. הקירבה.

אני פה מיוחדת - יהודיה - כותבת מהסוף להתחלה ועוד שמאלית, מחלה שאולי עוזרת בכתיבה ההפוכה.

אמא תמיד אמרה לי שאני מיוחדת.

במיוחד כשהייתי בחטיבה. גמלונית, ביישנית כן, כנראה מוזרה. אז מה? גם עכשיו אני מוזרה.

אך כעת אני אומרת את זה בגאווה. בעולם היום, מוזרות זה מייטבי. להיכנס לשבלונות זה הורג.

פשוט לא בשבילי. לא בריא. אז יש ירידות ויש עליות ויש ימים טובים ויש ימים שרק בא לבכות...אני בוכה.

לפעמים זה אפילו מוזר שלא כולם כמוני, שלא כולם רואים את החיים בצורה שלי.  הרי זו הדרך הנכונה לראות את הדברים :) לראות תמיד את שני הצדדים, לנסות לעשות הכל ולא כלום, להתחמם ולהפשיר תוך שניה. לשכוח ותמיד לזכור.

אני לא חושבת שאני מיוחדת. פשוט שונה. וכרגע עדיין, מגששת באפילה, מתנסה.

מי יודע מה יביא המחר.

רק, בבקשה,

בסוף בסוף...אני רוצה תשובה.