כשאתה בא

המגירה כבר עמוסה במכתבים ושירים שאף פעם לא תקרא,
ומילא המגירה - שנים שלמות שהיא מעמיסה על עצמה מטענים כבדים,
אבל אני.. אין בי מקום להכיל את כל הכאב והדמעות כשאתה סוגר את הדלת ומפנה לה מקום בין זרועותיך.
כל השורות מלאות, והשוליים גם הם נרתמים ועוזרים ללקט את כל הכאב שעיניי מפזרות כשאני כותבת לך.
זה מרגיש כמו לצעוק לחלל ריק, אפילו הקירות כבר לא שומעים אותי.
וכשאתה בא, אז אני מחייכת, כי החיוך שלך כאילו מרפא ומשכיח הכל,
אבל זה חוזר אליי כשבסופו של יום אני מניחה את הראש על הכרית ומה שנשאר ממך אלו רק דמעות שהיא סופגת.
אין לי מי שיציל אותי מהשקט הזה. אני רוצה לחיות בתוך בועה של צלילים לבנים.
השקט דוקר אותי במקומות הכי זועקים שבי. וכשאתה בא, השקט הזה מופר. אפילו נקישת הדמעות על השולחן - משתתקת.
ואז החיוך, החיוך שלך, גורם לשלי לחייך.
ובחיבוק שלך יש משהו שאף פעם לא הרגשתי. אני יודעת שזאת היא שמצטרפת כדי להזכיר לי שאתה לא רק שלי,אבל אני מעדיפה להאמין שזה הקסם הזה שאופף אהבות מטורפות, אהבות טובות ואמיתיות.
והנה שוב נפלתי אל תוך רשת חיוכיך. אתה מבין? זה ממכר, ושיר של חמי רודנר ברקע שוב משקף לי את עצמי.
אין בי עוד כוח לחפש ולאסוף את השברים שלי-השלמה, אז אני נכנעת להתנפצות על המראות בהן אתה והיא הולכים בידיים שלובות.
הייתי רוצה פעם אחת ולתמיד לגזור את החוט שמושך אותי אליך, גם אם אצטרך לשבת שעות בלי אור ואאבד באפילה,
החושך הזה עדיף על פני האור המעומעם והבוגדני איתך.

אז המכתבים כבר גולשים ונשפכים מהמגירה,
לי אין כבר מקום להכיל,אבל אתה עדיין שם, וגם השאלה שעוד רגע מתפוצצת, אבל נישארת שם סגורה, מתי תצא לי מהלב.