לצרוח על עצמי

אנשים באים, אוכלים, נכנסים, מדברים.

אני לא פה. אני לא שם.

יושבת מול מסך מסנוור.

הם אוכלים, צוחקים, מתחבקים ומתנשקים.

אני לא זזה.

המרק '10 הדקות' שלי מלא בגושים.

הכלים בכיור לא נעשו לבקשתי

מדי פעם נזרקת הערה עוקצנית לעברי.

לא מזיז לי.

חם לי מהחימום.

קר לי עוד מבחוץ.

יש לי צמא.

בא לי לצרוח.

עליו, עליה, על הזוגיות שלידי, על המחשב שמולי.

למה עדיין הכל מתבלגן.

למה הווריד שלי עדיין חי ומתחמם.

למה עוד שניה, ממש אוטוטו אני עומדת לצרוח.

על כולם.

עליו, עליה, על הזוגיות המתקתקה שלידי, על המחשב הלא סוחב שמולי.

איפה אמצא משהו שירגיע אותי. יתן לי אוויר.

יצעק לי עדי!

...

כל כך הרבה לעשות, 

ולא בא כלום.

עייפתי.

אולי יותר מהכל, מעצמי.

מלנסות ולהיות בסדר,

איתה, איתו.

מלנסות לא להתחמם,

מללכת ולעשות,

מלנסות ולא להצליח 

משאיפות שלפעמים נראים רק כחלום רחוק.

מהגשמה עצמית שהופכת לבינונית.

זה לא מקום לחיות.

אני רוצה יותר. תמיד רציתי יותר.

לא במחיר של האחר, רק של עצמי.

גם לא של עצמי כי גם לזו אני עושה הנחות ושוב,

שוב חוזרת לבינוניות. 

עייפתי.