באחד האמשים האחרונים, לאחר בילוי ססגוני
ורווי נוזלי שמחה ב-40 לירה הכוס, חזרתי מדדה על שלוש רגליים לביתי הקט. מתוך
ערפול החושים המרגיע משהו, פתחתי מיידית ובאופן מכני כמעט את דפדפן הכרום שלי.
"רוצו רוצו תכנים חמודים" שרתי לעבר המסך בעודי מקליק מתוך קהות חושים
מוכרת היטב לכל העוסקים בתחום האינטרנט.
על המסך נפתחו הטאבים בסערה זה אחר זה משל
היו פרחים בקטע מעבר של נשיונל ג'יאוגרפיק. המחשבה על הערוץ החביב גרמה לי מיידית
לפתוח אותו, הייתה סדרה מרתקת על יסוד הכלכלה העירונית בתקופת ערש האנושות
במסופוטמיה, הגברתי מעט את הצליל בזבלוויזיה והבטתי אל המסך הזוהר. חשבון הפייסבוק
שלי קרץ לי להקליק רק יד אחת בפוקר ותוצאות משחקי האנ.בי.איי האחרונים התעדכנו להם
בטאב שלהם בניחותא. בנקודה זו בדיוק אני חושב שצללתי...
התעוררתי בימים ההם במוספוטמיה, בין רגלי
גמל וסביבי מדבר ללא סוף, הייתי צעיר מאוד ואת מרבית שנות חיי העברתי במדבר הזה,
מוביל כבשים מהשבטים שגידלו אותם אל הישובים הפזורים בשפלה הרחוקה שם נמכרו למזון
ולצרכים נוספים. הרגשתי מיד שמשהו לא בסדר בתמונה, כאילו משקל כבד מעיק עלי. האם
לזה נועדתי כל חיי ? כמו אבות אבותיי גם בני יוליכו כבשים לנצח ?
אדם צעיר ניגש אלי והלך ליד בהמתי (כבר
ציינתי שהייתי על גמל?) הוא פנה אלי בדברים, שפתו שקטה ומאופקת. "האם אתה
מוכן? עוד מספר שעות נגיע לעיר ובלי קמפיין טוב לא נצליח למכור את כל הכבשים בזמן,
אל תשכח לרשום ליד כל כבש את מילות המפתח שלו." בהתחלה לא ייחסתי לדבריו חשיבות,
מה בכלל הוא מבין בשיווק כבשים הצעיר הזה!
מאוחר יותר עצרנו לנוח, השיחה ליד המדורה התלהטה בין רועי הצאן שהתחלקו לשתי
קבוצות ברורות: אחת תמכה בבניית קמפיין ארוך טווח מבוסס פפירוסים, הקבוצה השנייה
טענה בזכות הקידום והרווחים האפשריים בלהיט החדש הזה של חלוקת אבנים בפינות
הרחובות ועליהן חקוקים לא יותר מ-140 תווים, אחד הרועים הותיקים יותר טען אפילו כי
רק זאטוטים זבי חוטם עושים שימוש בשיטות פרסום כאלו.
ככל שהרקיעו המעלות בויכוח, תחושת מחנק
מוכרת התפשטה בי.
עכשיו כבר באמת הייתי בפאניקה, משהו כאן ממש לא בסדר. למה אני מדבר על שיווק כבשים
עם אחי הרועים בזמן שבקושי המציאו את הכתב? לרגע אש המדורה סחררה אותי...
מה עושים כאשר ספירת כבשים לא
מרדימה אותך בלילה ?
בכורסא מול המחשב, התעוררתי שטוף בהלה – "מה
היה פשר החלום הזה ? האם תת-המודע שלי מנסה לומר לי משהו?" מלאך הרחמנות
העצמית שלי, העונה לשם רחמים, לחש לי חרש מנבכי נפשי "מה קמפיין קשור לכבשים
קשור למילות מפתח מה"התייפחתי חרש
אל הכרית, גמרתי בליבי לנום עד הבוקר ולא לחלום עוד דבר בשבועות הקרובים.
במקום לתת לי לישון, תת המודע שלי (הוא טיפוס עם תזמון נוראי) שאל מיד בתמימות:
"אולי משול הדבר, לעדר שבו חיות הכבשים כל חייהן? וברור לך כמובן שהקמפיין
הוא בעצם דימוי ציורי לעמידה במרכז כיכר השוק, צריחה בקולי קולות על איכות הכבשים
שלנו ועל מגוון המחלות שנושאות הכבשים של הסוחרים האחרים בכיכר."
שקלתי את דבריו לרגע, האם אכן דבר לא
השתנה? עדיין עומדים אנחנו בכיכר העיר הגדולה, מפגש שדרות "פרסום ברשת" את
פינת "שיווק און-ליין" צועקים כמיטב יכולתנו ומלבישים עצמנו בבאנרים
נוצצים?
נראה שהכול עדיין אותו הדבר בסופו של דבר J אפילו נהוג עדיין לשכור ברנש
נמוך קומה שיספור את הנכנסים לחנות וינהל את ספרי החשבונות בסוף כל יום עבודה.
אז אני רוצה לחשוב מחוץ
לקופסא – למה כבשה ?
על מקור הביטוי "Thinking
outside the box"
עוד יש פולמוס – אך על הכוונה אין ויכוח, בטח לא ביני לבין עצמי - האם קידום החברה
הצעירה שלי בדרכים המסורתיות היא הדרך הנכונה ? האם באמת מעניין להיות יותר הכבשה
המובילה את העדר ? או שאולי הכבשה השחורה חייה חיים יותר מעניינים ?
בכל מקרה, דבר אחד ברור לי לקראת השנה
החדשה:
קופסאות (במיוחד כאלו עם כבשה בפנים!) ממש מלחיצות אותי, אז מבחינתי הביטוי הרשמי שונה
לכבוד השנה החדשה ומעתה יש לכתוב ולצטט: "לחשוב מחוץ לכבשה".
ולמרות שאני בעצם כבשת SEOשחורה Jאני מוצא את חיי העדר מתאימים לי לפתע, נראה שאפילו
אנשים נוטים להתחבב עלי באופן טבעי משהו בימים אלו למרות צבעם המשעמם, החמימות
שבעדר כבר אינה חונקת יותר, אולי זה החורף שמדבר בעצמותיי...
