קדימה, גופה ברחוב יפו 42 בדירה. לא היה טעם לצאת עם הרכב כי המקום היה קרוב למשרד אז יצאנו רגלית.
גם כן דרך להתחיל את היום אפילו את הקפה לא הספקתי לשתות, הרהרתי.
עלינו לקומה שנייה פתחנו את הדלת במפתח שהיה ברשותנו.
בדירה שרר אי סדר קל, לא משהו רציני. בסלון על הרצפה ראינו גופת גבר, כבן 45, שוכב על בטנו וסימני חניקה על צווארו.
"אריקה, תזמיני מעבדה ניידת ורופא" ביקש חנוך. בזמן שהמתנו למעבדה סרקנו את הדירה בזהירות בלי לגעת בדבר ובלי להזיז כלום.
אנשי המעבדה הגיעו כעבור כ-20 דקות וגם הרופא שקבע את מותו של הגבר. כלומר, זה היה ברור שהוא מת לגמרי אך מבחינה פורצדוראלית רק רופא יכול לקבוע ולחתום על תעודת פטירה.
אמבלונס פינה את הגופה לנתיחה באבו כביר ואנשי המעבדה עזבו את הזירה כעבור כשעתיים יחד איתי. יתר אנשי הצוות שלי חזרו למשרד.
התכנסנו לישיבת עדכון.
"הסיפור הוא כזה" פתח חנוך, "הגיעה הבוקר מוקדם בסביבות שעה 6 שיחה למוקד מאישה שסיפרה שהידיד שלה, ספר בשם משה לוי לא עונה לצלצולי הטלפון כבר יומיים למרות שקבע איתה. היא דאגה לו ובאמצעות מפתח שהיה ברשותה עלתה לדירתו, פתחה את הדלת וראתה אותו שוכב על הרצפה. מייד יצאה ניידת למקום וגם אני הגעתי."
"מה אנחנו יודעים על הנרצח?" שאלתי
"הוא היה הומו, ספר נשים, חי לבדו בדירה. עליזה, הידידה שלו סיפרה שנהג ללכת לגן העצמאות ולפעמים היה תופס שם זיון. אריקה אני רוצה שתגבי ממנה עדות מפורטת".
קראתי לעליזה שכל אותו זמן ישבה בחדר ההמתנה. עליזה, אישה כבת 50 לבושה מוקפד כמו גם איפורה שנמרח בזרזיף שחור שחרש האייליינר שלה. הגשתי לה כוס קפה והתחלתי לתחקר אותה. התמקדתי באליבי שלה, ביחסיה עם הנרצח והיכרותה עם סביבתו החברתית והמקצועית.
אשר באותו הזמן ניגש לבימ"ש להוציא צווים לקבלת פלטי הנייד של הנרצח.
"עם מי הוא היה בקשר לאחרונה?"
"תראי", אמרה עליזה בעייפות, "אני יודעת שבימים האחרונים היה לו קשר עם עובד רומני זר, הוא עשה בינינו היכרות."
"תארי לי את העובד הזר, כל מה שאת יודעת עליו"
"אני לא יודעת עליו הרבה, רק שהוא מרומניה, מאיזה כפר שכוח אל ושקוראים לו מירקו."
"איך הוא נראה?"
"הוא רזה, גובה כ-1.70 מ', שיער ועיניים בהירות, כבן 30, יש לו שרשרת עם תליון צלב מזהב. הוא אמר שהוא עובד בבניית התחנה המרכזית החדשה בירושלים. אין לי מושג איפה הוא גר או מה שם משפחתו."
ביקשתי מעליזה להמתין וניגשתי לעדכן את חנוך.
"תשכנעי אותה לבוא איתך לתחנה המרכזית ושתצביע לך על החשוד. אנחנו נהיה בקרבת מקום עם ניידת סמויה."
יופי חנוך, התיאור שעליזה נתנה לי מתאים בערך ל-90% מהעובדים הזרים בתחנה. ממש מראה ייחודי – אמרתי לעצמי.
סיפרתי לעליזה על התכנית אך היא סירבה, מבועתת. "אני פוחדת, לא יכולה להצביע לך עליו,."
"אל תדאגי", הרגעתי אותה, "הוא לא יזהה אותך, נשים לך פאה על הראש ומשקפי שמש".
אנחנו חוקרי התשאול היינו תמיד על אזרחי, לא לבשנו מדים כך שלי לא הייתה בעיה במובן הזה. שכנעתי את עליזה, ציידתי אותה בפאה בלונדינית ומשקפי שמש גדולות והצוות הסיע אותנו לקרבת התחנה המרכזית.
לא הייתה לי תכנית מגובשת והחלטתי פשוט לזרום עם המתרחש.
עליזה ואני ירדנו מהניידת במרחק של כ-200 מ' מאתר הבנייה ונכנסנו פנימה.
היינו מראה חריג מאוד במקום, שתי נשים, אחת בלונדינית מפוארת והשנייה ברונטית גמדה משוטטות על הררי פסולת הבנייה ומסביב נעוצות בנו מאות זוגות עיניים תוצרת חו"ל חלקן בסתם סקרנות וחלקן בתאווה של גבר שמוכן לזיין כל מה שזז.
ניגשתי לאחד הפועלים וביקשתי את מנהל העבודה. הוא הצביע על צריף וניגשנו לשם. סיכמתי עם עליזה שאם היא מזהה את הרומני שתצבוט אותי. אגלי זיעה זלגו על פניה מתחת לפאה גם מהחום וגם מהפחד.
נכנסנו לצריף.
"כן, מה אתן רוצות" שאל מנהל העבודה, ישראלי שמן שחריץ התחת שלו חייך אלינו כשהפנה את גבו,
"תראה" אמרתי לו "זה עניין קצת מוזר אבל דודה שלי גוססת והיא אמרה שלפני שהיא תמות היא רוצה לראות את האחיין שלה ונודע לה שהוא עובד פה".
"מה שמו?" שאל מנהל העבודה
"קוראים לו מירקו והוא מרומניה"
"יש לך מושג כמה מירקו מרומניה יש לי פה? אולי יש לך שם משפחה או מאיפה הוא ברומניה?"
"תראה העניין קצת מוזר אבל מירקו התנצר ושינה את שם משפחתו, בלגאנים משפחתיים, אתה יודע, הוא מאיזה כפר ליד בוקרשט (זו העיר היחידה שהכרתי את שמה). אבל אני יכולה לתת לך תיאור שלו" הצעתי בתקווה.
מסרתי לו את תיאורו של מירקו ומנהל העבודה שלח אחד מפועליו למצוא אותו, על סמך התיאור שמסרתי לו.
כעבור כ-10 דקות שנדמו כנצח, נכנס גבר הדומה לתיאור שמסרה עליזה ובדיוק בו ברגע הרגשתי את הצביטה שסיכמנו עליה בזרועי והיא נמלטה החוצה.
מירקו, קפצתי עליו בהתרגשות וחיבקתי אותו, צ'י פצ'ה (יעני מה נשמע ברומנית, המילים היחידות שהכרתי). קוזינה רוצה לראות אותך, היא חצי מתה, בוא, בוא", אחזתי בידו בהתרגשות וגררתי אותו אל מחוץ לאתר.
מירקו, לא הבין מה נפל עליו, איזו קוזינה, איזה נעליים, הוא היה בהלם ולא הצליח להוציא מפיו מילה, המום לגמרי מההתנפלות האוהבת שלי עליו ומחיבוק הדוב.
ברגע שיצאנו מהאתר, אזקתי אותו בידיו וברגליו והכנסתי אותו לניידת שהמתינה בקרבת מקום.
נסענו למשרד ובאמצעות מתורגמן חקרנו את מירקו שתי וערב וכמובן דגמנו אותו לבדיקת DNA.
מירקו הודה בהיכרותו עם הנרצח, וסיפר שהכירו לפני כ-3 ימים בגן העצמאות והיה ביניהם סטוץ קצר בדירתו של הקורבן. הוא כמובן הכחיש בתוקף כל קשר לרצח וכעבור כשבוע מעצר בו בדקנו את האליבי שלו, הוא שוחרר לדרכו.
שבנו לדירתו של משה וערכנו חיפוש מדוקדק. מלבד אביזרי מין מגוונים מצאנו 3 מצלמות וידאו במעגל סגור וערימת קלטות אותן לקחנו למשרד והתחלנו לצפות באחרונות שבהן.
היה תור רציני של חוקרים ובלשים שפתאום לקו בחריצות יתר והציעו את עזרתם בצפייה.
בקלטת האחרונה בה צפינו אני ודדה בשעמום מסוים, כי כמה כבר אפשר לראות זיונים של שחקני שח לאחור, הבחנו בשני צעירים ערבים יושבים על הספה בסלון, משה משעין את ברכיו על כסא שעליו פרושה מגבת לבנה, לוקח מצנצנת שהייתה על כסא סמוך שליכטה של וזלין ומורח את ישבנו, מרוח היטב ורומז לאחד הצעירים להתחיל "לעבוד". לפתע שלג על המסך, ההקלטה נפסקה. הרצנו שוב את הקלטת לאחור והוצאנו תמונות של שני הצעירים מהקלטת.
את התמונות הרצנו לאלבום במטה הארצי בהתרגשות של פיענוח באוויר.
אחד הצעירים זוהה כמוחמד מחברון גנב רכב ידוע, הצעיר השני לא זוהה.
הייתה בעיה לוגיסטית רצינית, החשוד הוא משטח A מה שאומר שצריך תיאום עם המשטרה הפלסטינאית שלא אהבו לשתף פעולה, וזאת בלשון המעטה ועם צה"ל.
אך גורלנו שפר עלינו כי כנראה שאצבעותיו של מוחמד דגדגו או שהיה משועמם וכעבור כמה ימים החליט שהגיע הזמן לדפוק איזה רכב בעיר הקודש.
מוחמד נעצר במחסום על פי תמונתו שהופצה, טביעות אצבעותיו תאמו את אלה שהיו בדירת הקורבן. כעבור חקירה ממושכת הודה והסגיר גם את פרטי הקטין שנעצר כעבור כחודש.
חברתי, שושנה, שוטרת אף היא סיפרה לי שמשה היה הספר שלה, הזמנתי אותה לצפות בקלטת הוידאו כדי שתראה איזה מגבות שימשו לייבוש שערה.
