זה התחיל בויכוח שהמשיך במשחק והסתיים בהרבה הרהורים שנותרו בלב!
ויכוח שוביניסטי חברתי, בו הגברים שנכחו חזרו ללא הרף על הפיתויים הקשים וההצלחות המזדמנות שיש להם כגברים בכל גיל שלא יהיו. מול הנשים שבשלב מסויים הן בשל היותן נשואות, והן מעצם גילן המתקדם כבר לא מהוות איזשהי תחרות או סחורה בשוק, מסכנים!
בנוסף לעובדה שהגבר בחיי קצר בחייו לא מעט הצלחות, וחלקן בתקופה שכבר היה נשוי ולי. עובדה שהיתה ידועה רק לי - הויכוח הזה הרתיח את דמי. אך יותר מכל הכעיסה אותי העובדה שחלק מהנשים המתיימרות להיות חסודות, הסכימו ותמכו באותה גירסה מטופשת, מעליבה והגועלית של אלו הגברים.
הכרזתי מלחמה!
אמרתי לקבוצת הנשים שנכחו והסכימו עם הויכוח הדוחה לטעמי, שאני הולכת להראות להן, שהן ובני זוגן טועים! רק שאז עדיין לא ידעתי אז שאני בכלל לא צריכה להכריז על מלחמה כזו.
אמרתי: 'כל הגברים זונות (סליחה) והם עוד יותר כאלה כשלפניהם מונח הדבר האסור, והאסור מכל - נשים נשואות. אז נו? למי עוד קשה יותר?' החלטתי שאני מוכיחה להן, ואראה להן מה אישה נשואה מסוגלת לעשות, וכי ההיפך הוא הנכון. כיצד ככל שהיא מתבגרת היא יותר ויותר בשלה מפתה ומשובחת (ישר חשבתי על השיר של רמי "תפוחים ותמרים").
גייסתי למטרה זו כמה מחברותיי חלקן רווקות וחלקן נשואות, וכדי להמחיש את ההבדל, כל אחת נצטוותה לפתוח כרטיס באתר הכרויות, ויאללה שתתחלנה לעבוד.
מי ניצח לדעתכם? כמובן שאני! אך משום מה דווקא אני לא הרגשתי כך. המשחק שעמד לשרת איזשהי מטרה פמיניסטית מוצהרת על ידי, חשף בפני מציאות שלא הכרתי או שהכרתי אבל לא ממש הפנמתי. כמו שחשבתי, העובדה שאני נשואה רק תרמה, ואם נוסיף לזה קצת כשרון כתיבה מפתה, גיליתי שאפשר להגיע עם נתונים כאלו מאוד מאוד רחוק.
הפניות זרמו בהמוניהן, בחולניות גברית שלא בוחלת בשום אמצעי. בכל פעם בדקנו אחת לאחת את כמות הפניות הזורמות, ואני חייבת להודות שלמרות שלא הסכמתי עם השוביניסטיות הדוחה שתיארתי קודם, בעצמי לא האמנתי איזו הצלחה קצרו הנשואות מול הרווקות. וככל שהגיל התקדם יותר כמות הפניות גדל עוד יותר - ומבין כולן, אצלי!
בני הזוג כמובן לא יכלו לקחת חלק ב"גילוי" או "במשחק" איך שהוא לא יקרא, וזה ממש לא היה חשוב מבחינתי. אני הייתי במעין שליחות פמיניסטית של: "הפיתויים שאנו נתקלות בהם זהים ואף קשים יותר מהפיתויים שנקראים בדרככם", וסטיגמת "המקלחת" הדיבילית (שלגבר מספיקה מקלחת והוא חוזר להיות טהור) אותה מאמצים הגברים ומשתמשים בה כצידוק למעשיהם, עומדת לזכותנו בדיוק באותה מידה, ואם נשים מאמינות כך, אז מילאתי את תפקידי בכבוד.
אך להפתעתי, פתאום מצאתי את עצמי עומדת מול נשים שלא רק מאמינות, אלא גם מיישמות, ואם קודם התיימרתי להיות מובילת "השיירה" לפתע מצאתי את עצמי אם לא בסופה לפחות במרכזה! ולכן מכל הסיפור הזה דווקא אני יצאתי בתחושה איומה, תחושה של מובסת, טיפשה ונפסדת!
התחוור לי פתאום שאני הפמיניסטית הבטוחה, שאינה פוחדת מלהצהיר דעותיה ואף משתדלת להשריש אותן בכל אישה ואם אפשר על הדרך גם בכל גבר, בסופו של יום, מסתבר, שאני היא "החנונית" והשוביניסטית הסמויה.
בדיעבד, נתברר לי שהניסוי המסוכן הזה הפך להיות מסוכן רק לי. ואילו אצל חברותיי ה"חסודות והמתלמדות" גם אם הן לא מצהירות, זו דרך חיים ומציאות יום יומית. אלא שהן החכמות, מקפידות טוב טוב להינות ולהסוות את דרכיהן, ולו במחיר של הצהרות שוביניסטיות נוקבות, ובלבד שיהיו תואמות להצהרות שבני הזוג היקרים להם מכל מעוניינים ורוצים לשמוע.
אז.... צדק מי שאמר: "מים שקטים, חודרים עמוק"????
