שפכטל / Mr. Richards
פרק 2
דצמבר 2009
לאחר יממה בה נערכה ההלוויה בטרם עת של מילס, כולם היו בבית של גאולה שסבלה גם מהגידול, וגם, כעת,ממות בנה, היא נותרה חסרת כל וידעה שבקרוב מאד תיפגש עם בנה, למרות שלא האמינה, בעולם הבא. האנשים היו המומים, שאלו אחד את השני מה קרה, ואיך זה קרה לו. הם ידעו שהמשפחה הזו הייתה קצת פרובלמאטית. אבל לא שיערו שמילס יירצח. המשטרה התחילה לחקור את המקרה, אבל גאולה לא התעניינה. היא הייתה עסוקה בכאבים שלה, ובצער העמוק שאפף אותה. ומאוריציוס לא הכיר את המשפחה ואת גאולה. הוא הכיר את מילס כחודש ימים, וממש במקרה. לכן, לא בא לבית. והמשיך בדרכו שלו. לעומת זאת, עדה בת ה- 92 שמעה על המקרה ולא שיערה שזה אותו אחד שלקח ממנה את התיק, אבל היה לה חשש, והיא אמרה את זה לשטיין. ושטיין חשב שאולי באמת כדאי לבדוק את זה, עד שהוא קיבל שיחה מפתיעה. "שלום, שטיין." אמר הקול הנשי והיפה מעבר לקו. "היי, ניקול ?"
"אכן."
"את לא יודעת כמה אני שמח לשמוע אותך."
"אני יודעת. תאמין לי שאני יודעת. הפתקה אצלי."
"מה ? ה ... הפתקה אצלך ..?" אמר והיה מבולבל מרוב שמחה.
"כן, תגיע לבית הקפה בפינה החמישית בשדרת הרצל. בעוד כיומיים, ותבוא לבד."
"כן, כן ... כמובן ..." אמר והרגיש את חוסר הביטחון שאפיין אותו כילד.
"ושטיין ..." הקשיב. "בלי שטויות." והשיחה נותקה.
"עדה ..." התקשר מייד לאישה בת ה- 92 ואמר לה את החדשות. "אני כל כך שמחה לשמוע. אבל למה רק עוד יומיים ?"
"לא יודע. ככה היא אמרה לי."
"שטיין, אני חוששת שהנער שנפטר קשור למקרה שלנו ..."
"איך את יודעת ?"
"יש לי תחושה כזו. הסיפור הזה לא מריח לי טוב."
"אנחנו לא יכולים לעשות כלום. ואל תשכחי שהמטרה שלנו נחושה, ואנחנו לא יכולים לערב רגשות עכשיו. הנער מת, אני מאמין שזה לא קשור אלינו. ואנחנו חייבים להמשיך. אין ברירה."
"אוקיי, אני מבינה. אז בעוד יומיים, אתה תיגש להיפגש עם ניקול ?"
"כן, קבענו מקום, וניפגש שם."
"בסדר. בהצלחה."
"תודה, עדה. בינתיים תחזרי לבית האבות. ותחכי לשמוע ממני את המשך הדיווח. ביי בינתיים."
"ביי." ניתקה, וחזרה לבית האבות, שם לא ידעו כלום.
"נו, באמת. אתה לא מקשיב." אמרה אשתו השנייה של מאוריציוס. "אני רוצה לנסוע לסין ואתה מונע את זה ממני." אמרה בעצבים קלים. "אין לי מה לחפש בסין, תסלחי לי." אמר וכעס.
"אני רוצה לנסוע. למה אתה לא רוצה לנסוע ?"
"יש לי עיסוקים אחרים כרגע. אני מצטער." אמר, ירד למטבח ואכל נקניק. מאוריציוס היה אדם שלא קל איתו. כל המאפיינים האישיותיים שלו היו חסרי בסיס, והוא רק חשב על העבודה שלו ועל האנשים שהוא פוגע בהם. הוא שכח ממילס, ולא התייחס למותו. מאוריציוס היה במטבח ואכל. הוא הסתכל בחטף על הטלוויזיה הקטנה בשחור לבן שבמטבח, וראה את החדשות. גם לגבי מילס, ולא ידע, לא ידע לגמרי מה מתחולל בעולם, ואיך המוות של מילס ישפיע עליו.
שטיין הגיע לאחר יומיים לבית הקפה האמור שניקול אמרה לו. הוא הגיע לבד, לבוש שחורים ומאד דיסקרטי. הוא לא ראה את האישה אף פעם, וידע שהיא אשת הקשר הנוכחית. הוא היה חייב לקבל ממנה את הפתקה, וידע שהנער שמת, לפי מה שעדה אמרה לו, הוא זה שחטף את התיק שלה ואת הפתקה בתוכה. המספר טלפון הזה היה כזה דיסקרטי שלא יכול היה לשמוע אותו בעל פה. הכל היה חייב להיות בחשאיות. הוא הגיע למקום, וחיכה על הבר.
"אתה מחכה למישהו ?" שאלה מישהי נחמדה עם קוקו ונראתה בשנות ה- 20 לחייה. הייתה לה נקודת חן יפה בלחי, וגומות שהקנו לה מראה שובבי. שטיין, לעומת זאת, לא יכול היה לנהל שיחה סתמית. הוא היה לחוץ מדי.
"כן, יש לי פגישה." אמר בשקט במטרה שאולי היא תעזוב אותו עוד מעט.
"מישהו או מישהי ?" שאלה והמשיכה להציק.
"מישהי, למען האמת." אמר וחייך חיוך מאולץ. "אוקיי, אני מבינה." אמרה ונגעה בקש של המשקה הקל שלה. "סתם, חשבתי שאולי אתה לבד פה." אמרה באכזבה. "גברת ..., אה ..." אמר וגמגם. "רווית." ענתה לו. "רווית, תשמעי, את חמודה מאד, אבל באמת שאין לי זמן לזה עכשיו. אולי פעם אחרת, אם אראה אותך פה, נוכל לדבר ולשבת ביחד. כרגע באמת שאין לי זמן, יש לי הרבה דברים על הראש, ואני ממש, אבל ממש מצטער ..., אני ..."ואז היא קטעה אותו.
"זה בסדר, אני מבינה."
"כן ? בטוח ?"
"בטח. אל תדאג. אני יודעת שאתה אדם עסוק."
"את יודעת ? איך את יודעת ? את לא מכירה אותי ..."
"אני מכירה אותך יותר ממה שאתה חושב." אמרה, זרקה כמה מטבעות על הדלפק ומיהרה לצאת. בינתיים, בדלת, נראתה האישה. ושטיין ידע שזו היא. האישה, ניקול, חלפה על פניה של רווית ללא תשומת לב מיוחדת, ואילו שטיין נותר בהלם, ולא ידע למה התכוונה, הבחורה הזו, רווית. הוא היה קצת בהלם. הוא לא הבין. הוא לא היה מרוכז. "שלום, שטיין." אמרה ניקול מאחורי משקפי שמש גדולים ומבט עמום. "שלום." נתנה לו את הפתקה והלכה. שטיין עדיין חשב על רווית, והרגיש בסכנה. הוא פתח את הפתקה וראה:
050-5730100
חסר לך שזה הולך שוב
לאיבוד. פעם הבאה יהיה
לזה מחיר ...
הוא קרא את הפתקה, ופחד מהאמירה. הוא חשב שבשנות ה- 2000, יהיה אחרת. אבל אין, בפרשה הזו, הוא היה חייב להתנהג בהתאם לתנאים. הוא רצה לדעת את האמת. וזו הייתה הדרך היחידה. הוא אמר לעדה שהוא קיבל את הפתקה, והתכוון להמשיך את המשימה. הוא יצא מבית הקפה, והלך למשרד.
גאולה עברה את השבעה, ולא ידעה לעכל את מה שקרה. בשבעה היו הרבה אנשים. חברים של מילס, מכרות וידידות. משפחה ושכנים. שהשבעה נגמרה היא נותרה בודדה. והגידול בראשה הלך וגדל. היא ידעה שלא יוותר לה זמן רב לחיות והשלימה עם המצב הלא בריא. לעומת זאת, רצתה לדעת מי הרג אותו, אבל ידעה שזה לא יעזור לה. היא לא הכירה את מאוריציוס, ולא ידעה מה מילס עשה בחודש האחרון. היא רק ידעה שהוא קיבל הרבה כסף, והתכוונה לתרום את הכסף הזה. היא לא רצתה לקבל את הכסף, והיא השלימה עם מותה הקרב. היא לא חשבה שהיא קשורה לשום פרשה. אבל היא טעתה. היא טעתה מאד. כך היה, שרווית, הגיעה לבית של גאולה, לאחר השבעה, ודיברה איתה גלויות.
"שלום, גאולה. את לא יודעת מי אני. שמי רווית ואני יודעת מי רצח את הבן שלך." אמרה לה ללא בושה, בעודה רואה את גאולה מתפתלת. "על מה ..., על מה את מדברת ...?"
"אני יודעת מי הרג את מילס."
"אוקיי. מי ?"
"זה קצת מסובך, אבל אם תקשיבי לי טוב, אולי תצליחי להבין."
"אני מצטערת, רווית. אני לא מעוניינת לשמוע את זה. אני עדיין באבל, אני לא ..."
"תקשיבי עד הסוף."
"המשטרה ..."
"המשטרה לא קשורה לזה, אלו דברים יותר מסובכים."
"אבל אני ..., אני ..." אמרה והתחילה למרר בבכי.
"גאולה, תקשיבי, אני בצד שלך. אני גם רוצה לתפוס אותם."
"לתפוס את מי ? על מה את מדברת ...?"
"מדובר בפרשה מסעירה. משהו מעבר להבנה שלי ושלך. מדובר באדם שכדי להגיע אליו יש להגיע לעשרות אנשים לפניו. אדם שמסתתר, אדם שברח, ויש אנשים שמנסים לתפוס אותו. ויש כאלה שיעשו הכל כדי להגיע אליו. לאדם הזה קוראים שפכ...".
"אני לא רוצה לשמוע אותך." אמרה בצעקה גאולה שאיבדה את הסבלנות.
"צאי בבקשה מהבית שלי. אני לא קשורה לדברים האלה. ואני לא רוצה להיות מעורבת. תביני, יש לי גידול והוא בשלב מתקדם. אני מחכה למות ולהגיע להיות ביחד עם הבן שלי. אני לא במצב לטפל בדברים כאלה."
"את תצטערי על זה. רק שתדעי שאני גם מחפשת את האיש הזה, אבל כדי להגיע אליו, יש הרבה מה לעשות. חשבתי שתוכלי לעזור לי, ולהגיד לי עם מי מילס עבד. אבל זה בסדר, אני לא אטריד אותך. שיהיה לך המשך יום טוב, ותנומיי." והיא יצאה מהבית.
"שטיין." אמרה עדה מעבר לקו.
"כן, עדה. זה אצלי."
"יופי. אתה מתקשר ?"
"אני לא יכול."
"אתה צריך שזה יהיה ...?"
"כן, בדיוק."
"אני מבינה, אני אדבר איתו."
"תודה, עדה. אני מעריך את זה."
"זה בסדר. אנחנו עובדים ביחד."
עדה חייגה את המספר לאיש הקשר, וחיכתה 4 צלצולים.
"שלום, אדוני."
"היי, עדה. אני שמח לשמוע אותך."
"גם אני אותך. תשמע ..." וסיפרה לו את ההתפתחויות.
"אני מבין, אני מגיע. למשרד של שטיין, כן ?"
"כן. אתה יודע איפה זה ...?"
"כן, אני יודע."
ולאחר שעה קלה, גונן הגיע למשרד של שטיין במטרה להתקשר למספר הטלפון. הוא לחץ את ידו של שטיין ועדה, ומיהר למשימה. הוא חייג. 050. 5. 730... ובסוף 100. הוא חיכה מעט, ולא הייתה תשובה. הוא חיכה, הסתכל במבטים מרוטים על עדה ושטיין. ואז נשמע קול מעבר לקו. "שלום, גונן." הוא ענה. "האיש שאתם צריכים לדבר איתו נמצא בחו"ל." הוא התרגש. "איפה בחו"ל ?"
"לונדון."
"לונדון ? ומי הוא ? איך ניצור איתו קשר ?"
והשיחה נותקה.
"מה ?" אמר שטיין במבט עגמומי.
"לונדון." ענה גונן.
"לונדון ?" שאל במבט תמוה.
"כן."
"זה כל מה שהוא אמר ?"
"הוא אמר שהאיש שאנחנו צריכים לדבר איתו נמצא בחו"ל. ושאלתי איפה והוא אמר לונדון."
"אוקיי, אז כנראה שאנחנו נוסעים ללונדון. עדה, צרי קשר עם מי שצריך. אנחנו חייבים להתקדם." עדה הבינה ומיהרה להמשך העבודה. "גונן, תודה. בינתיים, אתה יכול לחזור לשגרה שלך. שנצטרך אותך שוב, אעדכן אותך."
"שטיין ..."
"כן, גונן ?"
"מי זה האיש שאתה מחפש ?"
"אספר לך שיגיע הזמן."
"רק תגיד איך קוראים לו."
"שפכטל." אמר והלך פנימה למשרד.
סוף פרק 2. המשך יבוא...
כל הזכויות שמורות. ©
