משל, נמשל, משהו. אין כותרת למחשבות.

זו הייתה השעה השביעית, כולם כבר היו עייפים, ורק חיכו שהצלצול ישמע והם יוכלו להימלט אל האוטובוסים, שוכחים את העייפות מאחוריהם.

"אתה הכנת?" פנה המורה לתלמידה מתולתלת.

"לא, שכחתי" היא תירצה.

"אה הא" אמר המורה בספקנות. "ומה איתך?" שאל המורה עוד תלמיד, ואחר, שלושה תלמידים בסך הכל, עם תשובות זהות כמעט.  

סתיו היה נקודת התפנית. "כן, הכנתי" הוא השיב לשאלתה מורה.

"למה?" הקשה המורה.

"מה?" אמר סתיו בהפתעה.

"למה הכנת את שיעורי הבית שלך?" הוא חזר.

"כי ביקשת שאכין אותם"

"כי ביקשתי..." אמר המורה וחג בחדר "מה קרה לארבעת התלמידים האחרים שלא הכינו, סתיו?" הוא שאל.

"לא קרה כלום, אלא אם כן תחליט לרשום אותם או להודיע להורים" מבול של קריאות פרץ מפיות התלמידים האחרים.

"לא לדאוג" השתיק אותם המורה "אני לא ארשום אף אחד מכם"

התלמידים נדמו בכיסאותיהם.

הוא הביט בעיניהם לדקה ארוכה, לבסוף הוא אמר ; "אתם משוחררים להיום, השיעורים למחר הם עמודים 234 עד 236, לקרוא ולענות על השאלות בעמוד 237. שיהיה לכם יום נעים" אמר והחווה לעבר הדלת.

יומיים לאחר מכן חזר הטקס. למעט חמישה תלמידים, כולל סתיו, אף אחד לא הכין את שיעורי הבית. המורה לא טרח לבדוק את העבודות האחרות ולא סימן ביומנו את התלמידים שלא הכינו.

בשיעור הבא, המורה הסתכל על סתיו ושאל אותו אם הכין את שיעורי הבית שנתן.

"כן" ענה סתיו.

"תן לי לראות"

סתיו הגיש לו את המחברת. המורה עלעל בדפים, רפרף בעיניו על הכתוב ואמר "מה זה?" ובקולו היה בוז עמוק.

"שיעורי הבית שלי" השיב התלמיד.

"זה, סתיו, תירוץ עלוב לשיעורי בית ולא יותר מזה" המורה זרק את המחברת על שולחנו של הנער ההמום.

שבוע חלף ואיננו, והמורה לא בודק, לא מציץ, לא רושם.

לאחר שבועיים המורה שאל את הכיתה "מי הכין את שיעורי הבית להיום?"

יד אחת הונפה אל על.

"אני, המורה" אמר סתיו.

"למה הכנת את שיעורי הבית שלך?"

"כי רציתי להכין"

טבע האדם רע מנעוריו, והוא שומר עלינו שלא נסטה, מציב לנו חוקים, ונותן לנו תרחישים שקרו ועונשים שהגיעו בהתאם. כבר שנים שיש לנו משימה, שליחות או חוקים שהציב לנו, כבר שנים שאנו לא רואים שהוא רושם, לא רואים עונשים, לא רואים ניסים. אני תוהה; מי מאיתנו שמקיים אותם מקיים אותם כי הוא מפחד, מקיים אותם כי הוא מצפה לגמול או מקיים אותם כי הוא רוצה?

ובעיקר, מי יעמוד כאן אחרון, מי יעמוד על רגליו לאחר שנים שבהם הוא מרגיש מנוצל, פראייר, בלתי נראה ועלוב.

מי שאינו מרגיש ככה, מי שרוצה.

כמה כאלה כבר יש?