לא ידעתי

איש לא הכין אותנו לרוע הזה,

לקנאה, לצרות העין.

טרם סיפק בידינו להבין,

וכבר נותרנו לשייט לבדנו

בנהר התנינים,

חסרי מגן ונטולי ישועה.

צאצאינו מביטים בנו כעת,

ולא אזרתי עוז לומר להם

כי הכל הבל ורעות רוח,

אשליה גדולה.

בקרוב יוותרו לבדם;

וכה רוצה אני שיצאו לדרך

חכמים ממני,

תמימים פחות

ונכונים לכל.

ואני איאסף אל האדמה הזאת

כעוס וחסר סיפוק.

© כל הזכויות שמורות למשה טרופה