זיכרונות נעורים
האירוע שאני כותב עליו התרחש לפני שנים רבות, בשנות השישים כשהייתי עוד צעיר ויפה (ולא השתנה עד היום הזה), בעיר הקדושה לשלוש הדתות ששמה ירושלים. היינו זוג צעיר וחדש, בעיקר אשתי, אמנם אני הייתי כבר מיושן ומשומש במידה מסיימת לעומתה, עקב גילי המתקדם בהשוואה לגיל לשלה, וכתוצאה מהנישואין הראשונים הלא כל כך מוצלחים. תודה לאל שהצלחתי להשתחרר מהם מספר שנים לפני שהכרתי את אשתי הנוכחית כדי שאוכל להינשא שוב, לעשות מצווה ולגרום עושר ואושר ושמחה לבחורה, לצדיקה אחרת. בערך כחודשיים אחרי החתונה (שהייתה סיפור בפני עצמו) כבר עבדתי קשה מאוד לפרנסתנו כמכונאי במוסך ברחוב הנביאים בירושלים. אשתי הטרייה והיפה בילתה את רוב זמנה הפנוי (שהיה לה בשפע) בשוק מחנה יהודה, כנראה בגלל הריחות, הססגוניות והאקזוטיות שמילא את המקום וסביבתו. יום קיצי אחד הגיעה למסקנה שבתור אישה נשואה לבעל מסור ולבת צייתנית וחסרת ישע מוטלת עליה גם חובה נוספת מלבד להסתובב ברחובות ירושלים. היא קיבלה החלטה גורלית (שכמעט עלתה בחיי), להתחיל לבשל לבעלה (שזה הייתי אני) ארוחות חמות וטעימות ולבת שלה (שבעצם הייתה בתי הפרטית, אריקה, הדבר היחידי היפה שנשאר לי מהנישואין הקודמים והבאתי אותה ארצה בתור מזכרת מברית הנשואים מספר אחד שתזכיר לי את עברי המפואר במסגרת הזאת). אשתי היקרה קנתה בשר טחון אדום ויפה בשוק מחנה יהודה, הבשר עמד לא מכוסה כדי שעוברים ושבים יוכלו להתרשם מצבעו ומיופיו. והיה מונח על הדוכן בערמה גדולה ומעוצבת יפה. אשתי התרשמה לטובה מצבעו האדום היפה של הבשר שלפי ניסיונה הדל הצביע על טריותו ומהריח שדלף ממנו לאוויר החם. התרשמה לטובה במיוחד מהמוכר בעיקר בגלל שהוא היה בין הסוחרים היחידי שנלחם באומץ לב בלהקת הזבובים הצבעוניים והגדולים שהצטופפו מעל הבשר וניסה לגרשם ללא הרבה הצלחה. אחרי הקניות בשוק היא הסתובבה כהרגלה עוד כמה שעות עם הבשר בחום הירושלמי הכבד. אחרי שהגיעה הביתה הכינה את התערובת וטיגנה על הפתיליה קציצות בשר יפות שאת ריחם הטוב הרגשתי כשבאתי הביתה כבר בחדר המדרגות. אחרי שהתיישבתי על יד השולחן אשתי הגישה לי בגאווה את הארוחה ועמדה על ידי והביטה באהבה איך אני טורף קציצה אחרי קציצה בתאבון. האמת שהיה להם טעם ממש טוב, היא לא אכלה מכיוון שבהיותה איטלקייה הכירה רק סוג מסוים של מאכלים, מקרוני בכל צורה אפשרית ופיצה בקיצור מאכלים שעשויים מבצק. אריקה, בתי, למזלה עוד לא הגיעה הביתה מבית הספר לכן הן שתיהן ניצלו. מיד אחרי הארוחה לא זכור לי בדיוק מה קרה בסביבתי, מחשבותיי היו מעורפלות והייתי חצי מעולף, מקופל מכאבי בטן נוראים. שכבתי מספר ימים עם הרעלת קיבה והקאתי את נשמתי וחשבתי שהגעתי לסוף דרכי. רעייתי לא הבינה איך אני הגעתי למצב כזה מכמה קציצות בשר שהכינה לי בעבודה מפרכת והרבה אהבה. הודות למעמדי כניצול שואה, למזלי הייתי מחוסן מתקופת מחנה הריכוז לכן יצאתי מהסכנה יחסית מהר ונשארתי בחיים. אפילו המשכתי להיות בעל טוב ונאמן (פחות או יותר). אשתי הצטערה שקיבתי כל כך עדינה שלא מסוגלת לעכל קציצות מבשר בקר כל כך יפה ואדום ). מאוחר יותר כשיצאתי מסכנת חיים והבראתי מהמחלה ערכנו תחקיר על הנושא. התברר שהיא ראתה באיזה תיאבון אכלתי את הקציצות אצל הוריי בחדרה ורצתה להפתיע אותי לטובה. שבוע לאחר שהבראתי מהארוחה הבלתי נשכחת החליטה לבשל כפיצוי ארוחה קלה וטעימה שאין בה שום סיכון למשפחתה החדשה. גם הארוחה הזאת הייתה מיוחדת במינה אולם מסיבה אחרת לגמרי. הגעתי הביתה מהעבודה לארוחת צהריים כהרגלי באותם הזמנים. ואחרי שהתיישבתי במטבח על אותו הכסא העץ ועל יד השולחן שקיבלנו מהסוכנות בתור עולים חדשים, אשתי הגישה לי את המנה הראשונה, ועמדה לצידי בגאווה כמו בפעם הקודמת וחיכתה לתגובה, שמו של הנוזל שקיבלתי היה מוגדר מרק עוף. (גם את זה ראתה אצל אמי כשביקרנו אצלם בסופי שבוע אולם רק אכלה ולא ראתה איך מכינים).
התבשיל היה עשוי מתרנגולת מתבגרת. המנוחה שבחייה המפוארים היתה הנפוצה ביותר מבין בעלי החיים המבויתים מבין כלל העופות ומוצאו המקורי בהיסטוריה היה מהעיר האיטלקית ליבורנו. כנראה זאת הייתה הסיבה שאשתי בחרה כקורבן בחיה הזאת. בתוך הנוזל הצהוב והדליל צפו זוג רגליים או במילה אחרת גפיים, עם ירכיים, ברכיים, שוקיים וכפות רגליים מגרות וסקסיות (עליהן סימני נוצות עדינים) שלפני שבישלו אותם למרק, שימשו לנייד את העוף ממקום למקום באמצעות הליכה, קפיצה, או ריצה. זוג הרגליים היה מכוסה לכל האורך עם עור עבה מפוספס ובצבע זהבהב. מכפות הרגליים האלה צמחו האצבעות ארוכות ועקומות ומהן צמחה שכבה קשיחה בצבע לבן כהה, המכונה בשפתנו ציפורניים. הן היו ארוכות ומעוקלות ומעוצבות היטב. מה שהיה חסר רק מניקור ופדיקור לפני הבישול וציפוי קוסמטי הנמרח על ציפורניים המכונה לק (לדעתי היה מתאים בצבע אדום) לשם יופי וקישוט אסטטי. המרק בדרך כלל נלגם חם, הוספתי גם חריף כהרגלי לכן למזלי לא בדיוק הרגשתי את טעמו אולם מבחינה וויזואלית היה מחריד. אבל מה לא הייתי מוכן לאכול, בעל לאישה טרייה כדי לעשות אותה מאושרת. המזל שאשתי לא שכחה להוריד את הנוצות הגדולות אחרת היה קשה לאכילה. בתקופתנו היה נחשב המרק ל "אוכל של עניים ועולים חדשים", כיוון שהיה דל במרכיבים תזונתיים, ובעיקר הנוזלים שבו מילאו את הקיבה. כמו כן, הכנת המרק היה גם יחסית זולה ופשוטה (בעיקר לעקרת בית חדשה) במיוחד מפני שרובו הוא מים וניתן להכין אותו מכול מיני שאריות של מאכלים אחרים אפילו כמו הרגליים של עוף על כל מרכיביה. לא היססתי לאכול, ידעתי מתוך ניסיון שמעור וציפורניים עוד אף אחד לא מת, וגם לא קיבל הרעלת קיבה, פרט לעובדה שמגעיל לראות, לכן עצמתי את עיניי ולגמתי את הנוזל החם ואכלתי את הרגליים בתיאבון תוך שאני מדמיין שאני נמצא בעבר הרחוק במחנה הריכוז בגרמניה לועס את התבשיל של המטבח של המחנה והופתעתי מהשינוי לטובה שחל פתאום בבישול ונהניתי מכל לגימת מרק ועצם שהגיעה לפי. אשתי שאלה למה אני אוכל עם עיניים עצומות? הסברתי לה שאם אדם רוצה ליהנות ממאכל, מין, או מוזיקה וכו' הוא עוצם את עיניו ואז אפשר להתעמק ולהתרכז במעשה או ביצירה. לא רציתי לפגוע ברגשותיה אחרי שהשקיעה בעבודה כול כך הרבה מאמץ ורצון טוב. את שרידי הציפורניים של המנוחה שנשארו בין שיני ירקתי בסתר בעציץ של גרניום שהיה מונח בקרבת מקום. אחרי שסיימתי, חשבתי שהסיוט נגמר אך טעיתי. היא ביקשה את עזרתי להגיש את המנה השנייה מפני שהיא מתקשה לבצע לבד את המלאכה. המנה השנייה הייתה אורז "ריז כוך" עשוי בתנור שבאותם הזמנים היה קופסת פח עם דלת, שמונח על "הפתילייה". ( גם את התבשיל הזה היא ראתה אצל אמי ז"ל בחדרה) ובגלל שהיה טעים מאוד החליטה להפתיע ולשמח אותי בתור בעל מפרנס. הדבר הזה היה צריך להיות תוספת על המרק. כמות האורז שהיה צורך להשתמש בו לא היה ברור לה במדויק. בזמנו טלפון היה לוקסוס והיה רק לוותיקים הארץ, לכן לא היתה לה אפשרות לשאול בנושא אף אחד. וכמי שאף פעם לא בישלה אורז ולא הכירה את תכונותיו היה נראה לה שכמות של קילו יכלה להספיק לשני מבוגרים רעבים ולילדה קטנה. לכן היא הכניסה לבישול בתנור האפייה את האורז ויצא מהמטבח לסדר מספר דברים בדירה (מאוחר יותר התברר שהכמות הספיקה לגדוד שלם). אחרי זמן מה חזרה למטבח לבדוק האם התבשיל מוכן. ולא רק שהיה מוכן אלא גם פתח לבד את דלת התנור והתחיל לצאת החוצה. יתר האורז שעדין היה בתנור התפשט והתפשט בזמן הבישול יצא מהסיר עלה למעלה כל עוד היה לאן, וכשהגיע לתקרת התנור התפשט כמו פטרייה של פצצת אטום והתקפל למטה בצורת פרח. כדי להוציא הייתי צורך לשחרר את המשהו הזה, עם סכין ארוך את החלק העליון וכול הצדדים מהפח של התנור. הבעיה הגדולה ביותר החלק האחורי שלא היתה לי גישה עליו. אחר כך אכלתי בתיאבון גם את התוספת הזאת וצחקנו לכל אורך הדרך. (בעיקר אשתי) באותם הזמנים עוד שנינו היינו מסוגלים לצחוק. אולם במהלך 45 שנות נשואים התופעה המוזרה הזאת משום מה בלי ששמנו לב עברה לשנינו כאילו לא היה. כול השבוע אכלנו את האורז, דיללנו ועשינו ממנו מרק, יבשנו ועשינו ממנו קציצות או מאכל אחר שאין לו שם מוגדר. בכול אופן בתקופה הזאת עברנו חוויות לא נורמאלית בתחום זה. אריקה בתי סבלה בשקט בלי להגיד מילה היא הייתה ילדה מנומסת מאוד. במשך הזמן לימדתי את אשתי לבשל, היא למדה גם מאמי ז"ל את הבישול ההונגרי, גם מאמא שלה את סודות המטבח האיטלקי וכמובן את המטבח הישראלי על כל מרכיביו. בזמן שהתנדנדה בין שתי המדינות לצורך ביקור הורים, באמצע הדרך רכשה ידע בתחום המזון המהיר מחברות התעופה השונות. היום היא מבשלת מצוין ויכולה להתחרות איתי. היא יכולה להרשות לעצמה לקבל מרשמים חדשים מחברות על אותם המאכלים שהיא מבשלת מצוין ולקלקל אותם בהתאם להוראות החדשות שלהן. יש לציין שבזמנו כול תהליך הבישול בבית ישראל התבצע על פתילייה. היא כירה ניידת, הבנויה ממכל דלק נוזלי, בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת. קרוסין הוא הדלק הנפוץ לפתיליות. את הקצה העליון של הפתילה מדליקים על ידי גפרור וחומר הדלק עולה בפתילה בשל עקרון הנימיות, מתאדה ובוער. על מסגרת המתכת שמעל מניחים את כלי הבישול. חומה של הפתילייה נמוך ולכן היא משמשת לבישול אטי. בישראל של תקופת היישוב ובשנותיה הראשונות של המדינה נמצאו פתיליות בכל בית, בחלק מהבתים יותר מפתילייה אחת, והן שימשו לכל צורכי הבישול. בניגוד לפרימוס שנפוץ אף הוא באותה תקופה. הפתילייה איננה רועשת כלל. סימן ההיכר שלה הוא ריח ה "נפט" שהיא מפיצה בבית וסביבתה. אשתי שרפה את שיערותיה באופן קבוע כשרצתה לכבותה.
.
הפתילייה
