הבוקר של עדי

עדי הייתה לחוצה כל הבוקר, היא לא ישנה טוב על הלילה, היא התעוררה כל 5 דק' בשביל להסתכל על השעון ולמרות שהיא שמה 10 שעונים מעוררים לפחות.

היא פחדה שמא היא לא תתעורר. היא בדקה שלוש פעמים בלילה את כל עשרת השעונים לראות שאכן כיוונה לשעה הנכונה.

לבסוף כשהתעוררה ויצאה מהמקלחת, היא הבינה כי הבגדים שבחרה אתמול בלילה כלל לא נראים טוב היום בבוקר, ועליה למצוא דברים יפים יותר.

על קצות האצבעות היא נכנסה לחדרה של אחותה הגדולה נועה. היא פתחה בזהירות את ארון הבגדים רווי השמלות.

שם הייתה מונחת שמלה כחולה, כחול היה הצבע האהוב עליה. היא שלפה את השלמה מהארון, סגרה בעדינות את דלתות הארון ופסעה לאחור "עדי זאת את?" שאלה נועה "כן נועה תחזרי לישון" אמרה עדי ושמעה את נשימותיה הכבדות של אחותה היא הבינה, זו נרדמה כבר.

עדי חזרה לחדרה, היא הפשיטה את בגדיה. צמרמורת מהקור חלפה בגופה, החורף שבחוץ חדר גם את קירות הבית. היא פרסה בידיה את השמלה הכחולה, הבד היה חלק ונעים, גמיש.

היא הרימה את ידיה והניחה לשמלה להחליק בעדינות על עורה החיוור. השמלה התאימה לה בדיוק.

היא נעלה נעליים גבוהות, ענדה לצווארה שרשרת כסופה דקה, מעיל שחור עטף את גופה מפני הגשם והקור שמשתוללים בחוץ.

היא הביטה במראה, שמה על שמפתיה את כל סוגי השפתונים עד שלבסוף מצאה את הצבע המתאים, היא השאירה את שיערה החלק, פזור.

היא לקחה בקבוק קטן של בושם, לחצה עליו מספר פעמים ולאחר מכן הביטה שוב במראה בפעם האחרונה.

היא לקחה את הסלולרי שלה, תיק קטן וכחול בו שמה את הארנק ועוד "מוצרי חירום" ויצאה מהבית. היא הקדימה ברבע שעה, בתחנה היו שני גברים ואישה זקנה, כולם הצטופפו מתחת לתחנה בגלל הגשם.

עדי חיכתה בקוצר רוח לקו 430 מירושלים לתל אביב. לבסוף הגיע האוטובוס, היא מהירה לעלות עליו והתיישבה ממש ליד הנהג.

"תודיע לי שנגיע למרכזית" אמר לנהג והביטה בחלון. המחשבות רצו בראשה, סוף כל סוף, אחרי כל הזמן הזה היא תראה אותו.

ליבה פעם בחוזקה, היא ניסתה לנשום עמוק ולהירגע, אך דבר לא עזר, הוא המשיך לפעום בחוזקה.

"הגענו תחנה אחרונה" אמר הנהג, עדי ירדה מהאוטובוס.

היא פתחה את המכתב שהוא שלח לה וקראה את ההוראות שוב למרות שזכרה אותם בעל פה.

היא לקחה קו לקניון עזריאלי ומשם הלכה ברגל לרחוב יגאל אלון, לבית קפה ארומה.

הגשם התחיל להתחזק, היא כעסה על עצמה שלא לקחה מונית ובכל שאת המשיכה ללכת כשהיא נרטבת כולה.

היא פתחה את הדלתות השקופות, ריח של מאפים, וחום הציפו את גופה.

היא ניסתה להישאר רגועה אבל לא יכלה, כל כך הרבה זמן המתנה והנה סוף סוף היא תראה אותו.

היא פנתה לשלוחן הימני ביותר, זה שחבוי משאר האנשים. היא לא ראתה אותו מעולם ולכן הסתכלה מסביבה לרואת האם ישנו מישהו שמזהה אותה.

היא התקרב לשולחן ואז ראתה....הוא ריק.

היא הזיזה את הכסא והתיישבה, הוא בטח מאחר מעט, הרגיעה את עצמה. לפתע אחת העובדות ניגשה אליה "עדי לוי?" היא שאלה. עדי הנהנה.

"קחי" היא הושיטה לה מכתב, מעטפה לבנה שעליה רשום בכתב ידו "לאחת והיחידה".

עדי נאנחה, דמעות מלאו את עיניה.

שוב בפעם..........מכתב.