"אז אתה רוצה להגיד לי שאתה לא זוכר
כלום?" שאל אותי הרופא.
אני קם מתרומם
מעט ומסתכל סביב, אני רואה מראה ולידה כיור ופח, אני סורק את החדר
ורואה עוד 2
מיטות מצדדי, באחד שוכב אדם זקן שמידי פעם זורק איזה ייללה ובמיטה השנייה שוכב
צעיר כבן 21 בערך. אני מביט לעבר המסדרון ורואה מישהי בחלוק ירוק כותבת לה משהו
בפנקס.
"אני
בבית חולים" הקול בקושי יצא ממני, הקול שלי השתנה מעט. בחנתי את גופי, גם הוא
השתנה נורא אני יותר רזה עכשיו, אני ממש רזה עכשיו.
"רועי,
אני רוצה שתנסה להיזכר" אמר לי הרופא
"רועי?"
שאלתי
רועי? למה הוא
קורא לי רועי? קוראים לי ..ש... קוראים לי של..
לעזזל למה אני
לא מצליח לזכור שום דבר?
"אני לא
מצליח להיזכר..." אמרתי ושמתי לב שעל תג השם שלו כתוב "דני".
"אני לא
מצליח להיזכר בשמי דני" אמרתי לו והוא ראה שעניי קראו את התג שלו.
"זה
בסדר, זה ייקח זמן לעט לעט דברים יצוצו לך בראש, קראתי לאשתך ולילדה
הם ינסו להביא
דברים שאולי יעזרו לך להיזכר". אמר והתקדם לכיוון הדלת.
"דני"
קראתי לו
"יש לי
שאלה לפני שאתה הולך, כמה זמן ישנתי?" שאלתי מסוקרן
"הרבה
זמן, תנסה להיזכר זה הכי חשוב" אמר
"ואם
תצטרך ממני משהו פשוט תבקש מהאחות לקרוא לי" סיים ונעלם בקו המסדרון.
מי אני? מה
עבר עליי? אני נשוי? מתי התחתנתי?
רצף שאלות
בלתי פוסקות הציפו והטרידו אותי ללא הרף. אני מנסה להיזכר אך לא מצליח. איפה אני
גר? בן כמה אני? איך אי אפשר לזכור דברים כאלה?
הייללות של
הזקן הפריעו לי לישון, וזה רק הקשה עליי עוד יותר.
הסתכלתי על
המיטה של הצעיר והוא לא היה, כנראה הלך להסתובב.
אז חשבתי
לעצמי אולי גם אני אסתובב, אולי אראה משהו שיזכיר לי משהו.
קמתי מהמיטה
נעמדתי על הרגליים שפתאום נראו לי כל כך דקיקות. ניסיתי להתייצב, אבל בבת אחת
נרמסתי על הרצפה.
אני אפילו לא
יכול לעמוד? מה יהיה איתי?
רופאה בחלוק
ירוק בדיוק עברה במסדרון והבחינה בי ומייד רצה אליי.
"למה אתה
על הרצפה?" שאלה בתדהמה
"ניסיתי
ללכת, אבל כנראה שגם את זה אני כבר לא זוכר איך עושים" עניתי
"למה קמת
מהמיטה? אתה יודע שאתה צריך לישון בשעות האלה" הפצירה
"כן, אבל
אני לא מצליח להירדם, הזקן עושה קולות וישנתי יותר מידי, תאמיני לי"
אמרתי,
וכשאמרתי לה את זה היא עשתה פרצוף מוזר, כאילו הבינה או נזכרה ויודעת מי אני.
"תחכה פה
דקה אני אשיג לך כיסא גלגלים, תנוע תחילה בעזרתו עד שיוקל לך" אמרה והלכה.
היא חזרה לאחד
דקה בדיוק כמו שהבטיחה והציבה לי כיסא גלגלים. הסתכלתי עליו והיא הסתכלה עליי,
בחנתי אותו והיא בחנה אותי. עליתי עליו ודמעות חונקות את גרוני, מה אני עושה פה?
אני שואל את עצמי, מה אני עושה פה?.
ביקשתי
מהרופאה מראה כדי שאוכל לראות את עצמי והיא הנהנה עם הראש לחיוב. היא הורידה את
המראה שבחדר מעל הכיור והביאה לי אותו, אמרה שהיא חייבת ללכת כי יש לה קריאה, אך
היא לא עזבה עד שהיא לא הראתה לי את כפתור המצוקה שהיה מוצב בצד מיטתי. "אם
קורה לך משהו, תלחץ עליו אנחנו נהיה פה תוך שניות" אמרה והלכה.
לקחתי את
המראה והצבתי אותה על ברכיי בשיפוע כדי שאוכל לראות את פניי.
אני רואה שיער
שחור ארוך וחלק שמסתיר לי את העניים. אני מסיט אותו הצידה ומבחין בעניים ירוקות
בוהקות ומנצנצות. האף שלי ישר וסולד, נקשתי בשיניים, הן לבנבנות ונוצצות. שן אחת
לא אהבתי כי היא דחוקה קצת קדימה מכל השאר.
אני מזיז את
המראה ימינה ושמאלה בוחן את פניי, אני נראה כבן 40, אם אתגלח אראה יותר טוב, ואולי
גם אזכר במשהו אמרתי לעצמי.
עשיתי סיבוב
קטן בבית החולים וניסיתי להיזכר במשהו. חשבתי אולי אם אראה את חדר מיון אולי אזכר
איך הגעתי לכאן, אך במקום זה ראיתי רק
חולים חדשים מגיעים והתמלאתי בצער.
יצאתי לחצר
כדי לנשום אויר.
אני לא מבין
את זה, אני יודע לדבר, אני יודע לאכול, אני יודע ומבין את הדברים הבסיסיים. אבל
אני לא זוכר מי אני ומה הייתי. זה כאילו שנולדתי מחדש וזה משגע, זה ממש ממש משגע,
ללכת ולא לדעת מי אתה, מה עשית, מי ההורים שלך, במה אתה עוסק ועוד המון המון
דברים.
חזרתי לחדרי
מלא בלהט ועצבים ולחצתי על זמזם המצוקה.
5 שניות בערך
לקח לאחות להופיע בפתח הדלת עם פנים מודאגות.
"קרה לך
משהו?" שאלה מתנשפת קלות
"לא, אני
רק רוצה שתעזרי לי לעלות למיטה" ביקשתי.
האחות נשפה
לרווחה ועזרה לי לעלות.
שכבתי על הגב
וסימנתי לאחות שתחכה דקה, סימנתי לה להתקרב אליי והיא התקרבה, תפסתי לה את היד
קלות הקרבתי אותה לחזה שלי לאיזור הלב,
"מי אני?
את חייבת לדעת עליי כמה פרטים" לחשתי לה, שמתי לב שהבחור הצעיר בחדר חזר
לישון והוא כבר נרדם.
"רועי,
רועי זה השם שלך. אתה עברת תאונת דרכים קטלנית, כולם נהרגו חוץ ממך" אמרה
"זה כל
מה שאני יודעת" הוסיפה
"מי היו
האנשים? וככמה זמן אני כבר פה?" שאלתי
היא נטרלה את
אחיזת ידי בידה ואמרה שהיא לא יכולה למסור פרטים, ושרק דני הרופא רשאי לדבר איתי
בכלל.
הסתכלתי לה
בעניים והתחננתי
"בבקשה,
תגידי לי רק את הפרטים האלה אני מבקש ממך, זה חשוב לי". היא הסיטה את הראש
הצידה
"מצטערת
אני לא יכולה" אמרה חצי מושפלת
"בבקשה
ממך, זה לא בקשה כל כך גדולה" שוב התחננתי
"אני
נורא מצטערת, מחר דני ידבר איתך. שיהיה לך לילה טוב" אמרה כשהיא מתקדמת
לכיוון המסדרון
"תחזרי
לפה!" הפצרתי בה
"אני
חייב לדעת! תספרי לי כבר!!"
"תספרו
לי!! אני יעיר את כל הבית חולים הזה אם לא תספרו לי!!!"
"תספרו
לי או שאני ישבור פה אתת הכל!!!"
בזמן שאני
צועק ומשתגע הזקן הפסיק ליילל ולא הבין מה קורה. הצעיר התעורר אבל ישב בצד והביט
בנעשה. צעקתי ככה במשך כשתי דקות ואז הגיעו לחדר ארבעה חובשים לבושים בסרבלים
לבנים ומסכות פנים. לאחד היה מזרק ביד והשלושה היו עם מקלות גומי דקות.
"תעופו
מפה ! " צעקתי
"תעיף את
המזרק הזה מפה, אני יהרוג אתכם! תעזבו אותי!! אל תגעו בי"
"תעזבו
אותי!!"
אחד מהחובשים
תפס אותי והשניים הצמידו את גופי למיטה באמצעות מקלות הגומי וכך לא יכולתי לזוז.
החובש התקרב עם המזרק ותקע לי אותה בירך. הם לא דיברו, הם לא אמרו כלום הם פשוט
פעלו.
הצעקות שלי
התחילו להיחלש אט אט, עניי התחילו להיעצם ואז אני נזכר....
היינו ברכב שלושה
אנשים, אני רואה פרצופים אך לא מצליח להדביק שמות.
אני רואה
תמונה. בתמונה אני נמצא עם אישה יפיפייה ועם ילדה. התמונה הייתה תלויה על המראה.
בתמונה אנחנו צוחקים ושמחים, כנראה שאלה אשתי והילדה חשבתי לעצמי.
הרמתי את הראש
קצת למעלה אל המראה וראיתי דרכה את המושבים האחוריים.
ישבו שם שני
בחורים בגילי בערך. הם שתו בירות צחקו וכל שנייה נתנו לי מכה קלה בכתף כדי לספר לי
בדיחה. מקדימה במושב לידי ישב לו בחור צעיר יחסית כבן 24. הוא לבש משקפיי שמש
למרות שהיה חשוך בחוץ.
הוא החזיק ביד
ג'וינט, היה אפשר לזהות אותו כי זה היה הדבר הכי רחוק מלהראות כמו סיגריה.
גם הוא כמו
השאר חייך כל הזמן ומידי פעם שלח את היד לעברי ונתן לי לעשן.
אני מצליח
לחדור ולהיזכר שהראייה שלי הייתה מטושטשת.
זה לא יכול
להיות אני, אמרתי לעצמי. זה לא יכול להיות. אני שותה, מעשן סמים ונוהג?. לא יכול
להיות , לא יכול להיות שאלו הם החברים שלי, זה לא ייתכן.
אני מנסה
להיזכר בעוד משהו, אך איני מצליח.
אני מתעורר
ומולי עומדת החובשת מהלילה עם ארוחת צהריים. היא מחייכת אליי ואומרת
"תאכל,
הבאתי לך אוכל חם, ישנת טוב" אמרה
"תודה,
אני מצטער על אתמול, לא הייתי צריך להתנהג ככה פשוט יצאתי משליטה" הסברתי
"זה
בסדר, היצר שלט בך, תכף דני יגיע ותוכל לקבל תשובות על השאלות של אתמול, לפחות על
רובם" אמרה והלכה.
הסתכלתי על
האוכל. לא רק שלא הייתי רעב, האוכל של הבית חולים בכלל גרם לי לבחילה.
הסתכלתי על
המיטה של הצעיר הוא אכל בתאבון רב. "בתאבון שיהיה לך" אמרתי לו
"תודה..עצבנו
אותך אתמול אה.." שאל מצחקק
"שטויות...
" אמרתי
"גם אני
עברתי את זה פעם" סיפר
"הם
מרדימים אותך לאיזה 16 שעות" אמר תוך כדי שהוא לועס פרוסת לחם עם ריבה.
"למה אתה
פה? מה קרה לך? " שאלתי
"נפצעתי
ברגל בתרגיל שערכנו בעזה...הנה" הוא הראה לי את הפצע המצמרר הזה. זה נראה
כאילו ניקבו לו את כל הרגל.
"כמה זמן
אתה כבר פה" שאלתי
"חודש
וחצי בערך.." ענה
"רועי.."
דני קטע את השיחה.
הסתובבתי
אחורה וראיתי את דני הרופא ומאחוריו אישה וילדה. אותה האישה שראיתי בתמונה. זאת
המשפחה שלי.
דני ניגש אליי
והצביע על הבנות.
"אתה
מזהה אותן?" שאל
"כן"
עניתי... למרות שבתמונה הן היו בהרבה יותר צעירות. אשתי נראתה כבת 27 והילדה נראתה
כבת 5.
"אוקי..אני
אשאיר אתכם לבד, אם תצטרכו אותי תקראו לי" אמר והלך.
היא הסתכלה
עליי מתקשה להפסיק את הדמעות, ובבת אחת היא רצה אליי מחבקת אותי מנשקת אותי מסתכלת
עליי ושוב מנשקת אותי ולא רוצה להרפות ממני.
בתי הקטנה גם
כן הצטרפה וגם היא בוכה וגם היא שמחה, ואני?
מחבק אותן
ומשתדל להסתיר את הזיכרון הפגום שלי מהן.
"5 שנים,
5 שנים שאני מחכה לך שתחזור, 5 שנים שליהי גודלת בלי אבא, 5 שנים ארוכות וקשות, 5
שנים של סבל ויומרה, התגעגעתי אלייך יקירי..."
אני מסתכל
עלייה ומתאמץ להיות אנושי. לא ידעתי איך לפנות אליה, אני אפילו לא זוכר את שמה. גם
כן דני הזה, לפחות היה זורק לי כמה פרטים.
"אני
צריך לדבר איתך ביחידות אמרתי לה"
ושמתי לב שהילדה חשה שמשהו לא טוב קורה
"תשמעי,
אני לא זוכר כלום, אני לא זו.."
"כן כן,
אני יודעת" קטעה אותי
"כבר
סיפרו לי הכל" אמרה
"כבר
סיפרו לי הכל" חזרה
"אני
נורא מצטער שזה יוצא ככה, אך אני צריך קצת זמן. התעוררתי לעולם חדש והזוי אני צריך
להתרגל אליו, אני לא רוצה לאכזב אתכם או לפגוע בכם, אני צריך להיות לבד לתקופה
מסוימת" אמרתי
דמעת של כאב
זלגו על חייה היפיפיות של האישה, ואני? לא ידעתי מה לעשות, רציתי את הטוב בשבילן,
עדיף שאני אחזור אליהן מאה אחוז מאשר שאני אחזור אליהן חצי מתפקד ולא זוכר כלום.
"אני
רוצה שלא תבואו לבקר אותי פה, אני אצור איתכם קשר כשארגיש שאני זוכר מספיק. אתן
עכשיו זרות לי ואני לא רוצה להכיר אתכן ככה, זה ייקח קצת זמן" חזרתי ואמרתי
"5 שנים
לא הספיקו לך? אני מוטרפת מדאגה כבר מהלילה, לא נתנו לי לבקר אותך אמרו לי שאתה
צריך לעבור שיקום מינימלי" אמרה והוציאה ממחטה מהכיס שלה.
"אני
אוהבת אותך, תחזור הביתה בבקשה"
היה קשה לי
לעמוד בדבריה. אך הרגשתי שאני עושה את זה לטובתנו. אני עושה את זה בשבילה בשבילי
ובעיקר בשביל הקטנה.
"יקירתי,
אני נורא מצטער אני צריך קצת זמן להתאפס" ניגשתי אליה חיבקתי אותה ליטפתי את
שיערה השטני החלק ואמרתי
"אני
מצטער..."
היא הביטה בי
בעניים והדמעות זלגו כמו גשם עז שלא ניתן להפסיקו. אך היא לקחה נשימה עמוקה והתקרבה
אליי.
מגע רטוב לח
ונעים של שפתיים מתוקות הונח על השפתיים שלי ומציצה עמוקה וחזקה נפלתה משפתיה. היא
התרחקה מעט ואמרה
"תחזור
כשתחשוב לנכון לחזור.. רק בבקשה תעשה את זה מהר אני מתגעגעת"
אמרה
"ליהי,
רוצי לאבא ותגידי לו שלום" אמרה בקול מצמרר שנובע מבכי לילדה.
הילדה ניגשה
אליי לעט לעט נתנה לי חיבוק שהגיע למותניי אמרה לי שלום וברחה בריצה מהחדר.
"היא לא
רגילה לראות אותך, אני הולכת, אל תשכח אותנו...אנחנו אוהבות אותך בעל יקר
שלנו" אמרה נישקה לי באויר והלכה.
ליבי נשבר,ועם
כל צעד וצעד שאשתי עשתה בדרך החוצה, ירדה לי עוד חתיכה מהלב. איזו משפחה יש לי ,
איזו ילדה הבאתי לעולם, אני חייב להיזכר אני חייב לחזור לשם... אסור לי לאבד אותן,
אני רועי, אני רועי ואני נשוי באושר ואהבה...
אני רועי.....
אני רועי....
חייב
להיזכר......
חייב לחזור
לשם...
חייב... פשוט
חייב...
