והפעם - פרק שונה, עם יותר עלילה ולא יותר מדי דיבורים. הייתי רוצה לשמוע את דעתכם על סגנון הכתיבה ופחות על העלילה עצמה.
2.11.07
עד מהרה הבין מייקל למה אלי כל כך לחוץ מהבגרויות. בשל תוכנית הלימודים המיוחדת שלהם, הם עשו בשנה שעברה את השאלון הראשון במתמטיקה בלבד. את כל מה שהחסירו הם היו חייבים להשלים במועד החורף. אלי סחב את מייקל איתו לספריה, והכריח אותו להעביר לו שיעורים פרטיים באנגלית. אלי, כמובן, התעקש לגשת לחמש יחידות. מייקל, ששלט באנגלית טוב יותר מאשר בעברית, ניגש לשבע.
בשל כך, השני בנובמבר, יום ההולדת השבע-עשרה של מייקל, היה הפעם הראשונה מאז סוכות שהוא מצא זמן לבקר ב'בריזה'. כשנכנס למועדון הקטן הוא גילה שהמקום עבר שיפוץ-פנים רציני, ובפינתו הוצבה במה קטנה.
"מדי פעם יבוא איזה אומן או זמר להופעה." הסביר להם יוחאי הברמן, שכבר הכיר אותם. "הערב יש פה במה פתוחה. כל מי שרוצה יכול לעלות, לשיר משהו או לשתף את כולם במחשבות שלו. את זה בדרך כלל לא עושים, אבל הרבה עולים לשיר. תרגיש חופשי."
מייקל סירב. "אני ושירה זה לא סיפור אהבה." הוא הלך לכיוון השולחן הקבוע שלו, שם כבר חיכו לו אלי, הדס ויהודוס.
"אתה, מייקל, לא הולך לשלם פה על כלום." הודיע לו יהודוס. "יומולדת זה יום שבו אתה חוגג על חשבון אחרים."
"יומולדת זה היום שבו אלוהים החליט שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיך." אמרה הדס וחייכה. "איזשהו פתגם חביב."
"או לחילופין," אמר אלי, "יומולדת זה היום שבו לאלוהים נמאס שאתה מסתובב לו בין הרגליים."
הם צחקו. על הבמה הקטנה מאחוריהם עלה עידו גולדמן, ובידו גיטרה חשמלית עליה פרט במומחיות לפני שחיבר אותה למגבר. הוא כיוון אותה, ואז התחיל לשיר את 'hotel california' בקול נמוך ושקט. מייקל לא ידע שהוא יודע לנגן. הוא האזין רגע לצלילים, שלא היה ספק שיצאו מתחת ידו של מקצוען, ואז הסתכל על יהודוס, שנשבה בקסם המוזיקה.
הדס, בלי הצמה הארוכה שהיתה עד אתמול על ראשה, סובבה הרבה פחות ראשים מלפני כן. למייקל זה לא היה אכפת, היא אפילו היתה יפה בעיניו רק יותר עם שיער קצוץ, אבל הוא הבחין שזוג עיניים אחד המשיך להביט בה לאורך כל אותו הערב. וזה היה זוג עיניים שהיה צריך להסתכל על האקורדים, כדי שחס וחלילה הוא לא יזייף. עידו נעץ את מבטו בהדס בכל פעם שהיא לא הביטה על אצבעותיו הפורטות במהירות.
"Such a lovely place, Such a lovely face," שר עידו לתוך המיקרופון, כשהוא מכוון אליה את מילותיו. הדס לא שמה לב לזה, והמשיכה לדבר עם אלי על הבגרות בהיסטוריה.
"... על עמודים 38-41 אפשר לדלג, הם רק תקציר לקטע הבא. בכלל, נראה לי שהנושא הזה ירד במיקוד. קבלי!" אמר אלי לפתע והשתתק. הוא הקשיב, יחד עם כל היושבים במועדון, לסולו הגיטרה של עידו. אליל הבנות היה כנראה גם אומן גיטרה. הוא פרט על המיתרים במהירות ובמומחיות פנומנלית. "בחיי, הוא מזכיר לי את ג'ימי הנדריקס." לחש אלי ליהודוס.
"אל תגזים," לחש יהודוס, "ותן להקשיב."
אצבעותיו של עידו רצו על צוואר הגיטרה והשמיעו צלילים שמייקל לא שמע מעולם. הוא פרט בכוח על אקורד G לסיום הסולו והמשיך לשיר.
"הסולו הזה דורג שמיני ברשימת 'מאה סולואי הגיטרה הטובים בכל הזמנים' של הגיטר מגזין." אמר אלי. "כלומר, בביצוע של האיגלס, לא של עידו. במיוחד הקטע במופע האיחוד שלהם, 'hell freezes over', שם השיר הזה בוצע על ידי שבע גיטריסטים."
"מאיפה לעזאזל אתה יודע את כל הדברים האלה?" אמר מייקל. "הראש שלך מלא בפרטים קטנים ולא חשובים. למה שלא תשקיע למשל בללמוד את השיר הזה בעל פה בשביל ללמוד אנגלית? אתה יודע מה פירוש המשפט 'This could be Heaven or this could be Hell'?"
"אממ... 'זה יכול להיות גן עדן או פעמון?"
"לא, אידיוט," צחקה הדס. "פעמון זה 'בֵּל'. 'הֵל' זה גיהינום."
"נו, טוב. הל זה גם תבלין לקפה. יש ת'הגדרה הזאת בכל התשחצים. אבל עוד לא נגענו באוכל." אמר אלי. עוגה ובקבוק קולה הגיעו לשולחן שלהם דקה לפני כן.
אלי מילא כוס אחת, הרים אותה ואמר: "לחיי חברנו מייקל ושבע-עשרה שנותיו! ולחיי נשותינו וחברותינו, מי ייתן ולעולם לא תפגשנה." מישהו בשולחן לידם צחק מהבדיחה. "גראוצ'ו מרקס." הסביר אלי. "אחד הבדרנים הטובים, במיוחד ב'אחים מרקס'."
"הנה עוד פריט מידע לא שימושי שיש לך בראש." אמר יהודוס. הוא הרים את כוסו בחיוך ואמר פשוט: "לחיי מייקל." הדס עשתה כמוהו, ולמייקל לא הייתה ברירה אלא למזוג לעצמו ולשתות.
עידו שר: "you can checkout any tume you like, but you can never leave!" וסיים את השיר בפריטות חזקות. מחיאות הכפיים מסביב גברו, וגם מייקל וחבריו הצטרפו אליהם. עידו קד וירד מהבמה.
