שונאת את עצמה

חיה בעולם של איזה אמריקאי, או איטלקי, ג'ונס או מולטיני

האמת העירומה אל מול השקר העירום, היא מרגישה כמו לכלוכית.

אך במציאות בארץ של מולטיני אין שום נסיך או נעל מזכוכית.

מוקפת מאבטחים, כי היא לא שמרה על עצמה,

ועכשיו היא מלטפת סתם צינורות בלי נשמה.

מולטיני הבוס ועוד מישהו אומרים לה להשמיע קולות

דופקים אך לא על הדלת, ומישהו משמיע סדרת קללות.

שוב היא גונחת, צורחת, בורחת,

היא לא יכולה יותר,

שוב הכאב את הלב מסובב

ואל תוך נשמתה הוא חודר.

יש גם מצלמות משוכללות, למרות שאין שם אף תייר

היא בולעת גם את הלשון, אחרי שהמאבק אותה גמר.

היא שומעת "שפתיים' ומיד אותן נושכת בתחושת קבס

וכשהכל נגמר הוא מצייר בדיו שקוף לה על הגבס.

שוב היא גונחת, צורחת, בורחת,

היא לא יכולה יותר

שוב הכאב את הלב מסובב

ואל תוך נשמתה הוא חודר.