החיים כמסע..

 

העלבון הוא ענף גבוה ודקיק רגיש תחת כובד משקל.

 

 אותו עלבון צורב שב וממלא אותה וממאן לעזוב בכל פעם שעולה בה משפט הסיפא של מכתבו, אותו מייל תשובה אחרון וכה סופי, "שמרי על עצמך, לפעמים לא שווה לכאוב" והוא אינו טורח לחתום את שמו. זעם עלבון ועליבות נתערבבו בכאב שבידיעה ששום מילה ממאות מילות האהבה שנתנה לו לא הותיר עקבות, כאילו לא היו מעולם. היא קוראה שוב ושוב את המילים שומעת וחשה באחת את קול ההתפצחות ונופלת נופלת נופלת..

 

האולם ענק ועגול, התקרה גבוהה במיוחד, מעלה בדמיונה חללי כנסיות. הכל מסביב חדש ויפה. לקול שאון זרזיפי מים נופלים היא נושאת את עיניה אל תקרת האולם המעוצבת כחצי כדור קמור. חלונות זכוכית קטנים מאירים את החלל  הקמור ואת המים הזולגים מתוך דפנותיו של חצי הגלובוס ועיניה נמשכות ועוקבות אחר מסלול המים הניתכים מגובה רב מטה מנתרים אל הבריכה המצפה לקלוט אותם ושאון המים כמוסיקה מרנינה באוזניה.

השמיים מתבהרים בהדרגה. היא מציצה בשעון היד שלה ומחייכת לעצמה, כמעט שש ובשעה שמירב האנשים ישנים בשקט ושלווה במיטותיהם כאן באולם הגדול הזה מתרחשת המולה גדולה כאילו היה נמל התעופה עיר בפני עצמה. השמיים הופכים מאפור כהה לאפור בהיר. היא מתיישבת על ספסל אבן, מצמידה את התיק סמוך לשוקיה ושואבת בזהירות על לשונה מעט קצף ולגימת קפה מכוס הקרטון שקיבלה תמורת הון יחסי בקפיטריה. עשרות אנשים עומדים בטור ארוך סמוך לדלפק מעברו עמלים עובדים צעירים בחולצות לבנות וסמל כחול נייבי רקום על כיסם לספק את הביקוש הרב לשתיה ומזון. השמיים מתבהרים לתכול אפרפר ואורם משתחרר אל תוך האולם נמהל באור המנורות. עשרות אחרים יושבים ליד שולחנות עגולים, בסמוך לכסאותיהם מוטלים בערבוביה תיקים גדולים וקטנים. חלפו לא מעט שנים מאז היתה כאן באולם הנוסעים היוצאים לאחרונה, כמה התגעגעה להרגשה, לציפיה.

לבד, לגמרי לבד, אין עם מי לחלוק את חוויותיה, רק היא ומחברותיה, רק היא ומחשבותיה. רק היא והוא בראשה, רק לו תוכל לספר, רק לו תרצה לספר, אתו להתחלק, לחבק כל הזמן. זה מה שביקשה לעצמה כבר זמן, כותבת על גב המחברת בירוק טורקיזי  Life is a journey מקוה לממש את מסעה עד תום,  פותחת את הכריכה וכותבת לו את שעל לבה:

מאוהבת ללא כל תקנה כנערת עשרה. לאט, מבלי שחשתי בכך כמעט הזדחלת  אל תוך לבי פנימה מתחפר בתוכו. ללא שום כוונה, אזהרה, מחשבה, ללא כל רצון מצאתי את עצמי מהרהרת בך רוב שעות היום והליל של כל יום. לבי משתנה. הקשב כיצד הולם הוא לקראתך.  למען השיחות שלנו, למען מילותיך, למענן אני מתקיימת ונושמת רחב יותר עמוק יותר. לכל מילה שלך השקערורית המתאימה אצלי בלב, משתחלת כמו לחריץ תיבת דואר, משתחלת ונופלת פנימה, לאט, ברכות. וכשאתה מדבר אתי אהבה, באותם רגעים מחליק גופי עצמו מטה על הכסא, רפוי, מצפה, צמרמורת מעקצצת ומוזרה זורמת בפיתולי גופי, וכשאני בולעת את הנוזלים המצטברים בפי מוצא ראשי מקום מאחור, על מסעד הכסא, בעוד עיני נעצמות בציפיה, לרגע קט. עוד פיסת חזקה נתפסה על ידך.

"טיסה 446 ללונדון, הנוסעים מתבקשים לעלות על המטוס כעת", אמרה הכרוזית.

 

כל הזכויות שמורות לי.