הדרך הקלה להשתגע

זהו סיפור על ארבעה נערים. השנה לא חשובה ולכן לא אציין אותה, גם התקופה שבה היו חיים לא תשנה משהו להתהוות הסיפור, גם לא מקום מגוריהם וגם לא קשיחות משמעת הוריהם בילדותם. הדבר המשמועתי בעל החשיבות היתרה ביותר שיש בידי לומר הוא שהשראתם הפתאומית לבנות מטוס נבעה מפרסומת אשר אחד הנערים ראה לילה קודם לפני כן, כאשר נשאר ער יותר ממה שהוריו הרשו לו.
הוריי ראו במעשינו ציון לשבח, "אני כל כך מאושרת שהם כה חרוצים ולהוטים לבנות ולהקים דברים, והם רק סיימו את כיתה א'". לא ידענו מדוע אנחנו מנסים לבנות, לא הייתה לנו מטרה מסוימת, למרות שג'רי לקראת הוספת הכנף השנייה החל בתהליכי שכנוע שאחד מארבעתנו ינסה לטוס עם ה"דאון מקרטון", ככה קראנו לו. לא חלף הרבה זמן עד שמיכאל הסכים לנסות.
 היה זה יום קיצי יפה, לא היה ענן אחד בשמיים, השמש זרחה באורה הבוהק והציפורים חגו מסביבנו וצייצו כקהל המשתוקק לראות את הטיסה הראשונה של האחים רייט. כל זאת, אך הייתה לי הרגשה מוזרה. כיום, אין לי שמץ של מושג מדוע הרגשתי זאת, הרי הייתי ילד בן 7, מה לי ולתחושות בטן? אבל לא משנה. מיכאל נכנס לקבינה של המטוס הרעוע וג'רי שראה כבר את המטוס ממריא לשמיים החל דוחף את הדאון במורד המדרון; ניסיתי להביע התרסה כלשהי אבל לא אמרתי כלום. להפתעתנו הרבה הדאון אכן הצליח להתייצב ולתפוס מהירות, ובשלב מסוים אפילו החל להתרומם. בשלב זה אני נשבע שיכולתי לראות את מיכאל מנסה לעצור עם רגליו הקטנות את הדאון אך ללא הצלחה. מבלי משים לב, החלתי לרוץ אחריו ולצעוק לו, אבל זה היה מאוחר מדיי, הגלגל הימני ניתק ממקומו והדאון נזרק והתהפך כמה פעמים עד שהתרסק לתוך עץ אלון ישן וזקן, שכנראה גם הוא כמותנו, עוד לא ראה מוות לפני כן.
את פרטי תוצאות הארוע לא אציין, אך לצערנו הרב, מיכאל נפטר באותו היום. שניות לאחר ההתרסקות ג'רי ושון החלו לצחוק ולהדס לעברו. לא אומר שלא צחקתי בהתחלה אבל היה אפשר בקלות לחשוב שזה היה ספק צחוק ספק יבבה. לא שיערנו שזה מה שקרה... אבל זאת המציאות.
אבי באותו הלילה אמר לי, "ג'ורג'י, אי באמת לא רוצה שתיקח את זה קשה מדיי, מי כמוני יודע שילדים קטנים בגילאים שלך נוטים להתבלבל ולחיות את החיים שלהם בצורה אחרת לגמרי ממה שהיו יכולים לחיות"... לא אמרתי לו כלום, רק הנהנתי והבטתי ישר קדימה. "תקשיב, מוות זה דבר לגיטימי, נורמלי, זה קורה תמיד ובסופו של דבר זה גם יקרה לכל אחד. הם גם מגיעים למקום טוב יותר מכאן" עצרתי אותו. "איך אתה יודע את זה, אבא?" "כי אני פשוט יודע...", האמנתי לו.

שנה לאחר מכן, בעוד השלישיה שמנתה אותי, את ג'רי ושון, יצאה לטייל, הענף הידוע על עץ האלון הזקן שעליו התרסק מיכאל, החל להיסדק מאת זקנתו המרובה. הסיבה הראשונית שבכלל חשבנו על הטיול הזה הייתה מכיוון שהאמהות של שלושתנו התכנסו ויצאו בהחלטה שמאז מותו של מיכאל, אנחנו הופכים להיות אנשים סגורים ואפתיים לסביבה החיצונית, רק הולכים לבית ספר ונכנסים ומסתגרים בחדרנו. דבר שאכן היה נכון אבל לרוב אנשים צריכים שאנשים אחרים אשר צופים בהם מהצד יבקרו את אורח חייהם ולאו דווקא האנשים עצמם. בכל מקרה, החלטנו ללכת לטיול קצר להסדיר את לחצי הדם של אמהותינו היקרות, ולדבר קצת ולהשלים פערים, כי בכל זאת לא היינו ממש בקשר מאז המקרה. "אז מה... שנה כבר עברה אה?" אמר שון. "כן, מעניין איך המשפחה מסתדרת", "תראו" אמרתי בקור רוח, "זה לא שמי יודע מה קרה, הארוע נורא אבל זה לא אומר שאי אפשר לקיים חיים רגילים כמה שנים מאוחר יותר". לא בדיוק הבנתי מאיפה הגיעה הקרירות הזאת אבל לא נתתי לה להפריע לי. "כן יכול להיות שאתה צודק", אמר ג'רי.
טיילנו כשעה וחצי, ביקרנו באגם שהיה בחלקה הצפוני של העיירה שלנו, רחצנו בו, דיברנו מעט. היה זה יום מוזר, מרוב העננות השמש רק הצליחה להבליח מדי כמה פעמים מבין העננים, אבל הייתה אווירה של חורף. לא נשמעה ציפור אחת שצייצה, אור הדמדומים החל יורד על עיירתו השלווה, ריח בישוליה של אמי עלה אט-אט מביתי והענף של עץ האלון הזקן המשיך להישבר. בדרכנו חזרה, ג'רי, שהיה הטעון רגשית מבחינת המקרה שקרה שנה קודם לכן, דחק בנו לבקר באזור התאונה של מיכאל. לא ממש הייתה לנו ברירה אז הלכנו איתו. כשהגענו, שלושתנו הסתכלנו על האזור בו מיכאל פגע בעץ, היה סימן של כידון מעט מתחת לבליטה קטנה שהייתה לעץ, מכיוון שהמטוס שבנינו נבנה על בסיס אופניים והכידון נשאר לצורכי היגוי. ג'רי החל לבכות. רציתי ללכת לחבק אותו אבל משהו אמר לי להישאר איפה שאני, צריך לתת לו מרחב, ג'רי התקרב לכיוון האזור של השקע שנוצר מהכידון והחל לזעוק מבכי, שון הצטרף אבל רק הניח את ידו על כתפו. באותו הזמן יכולתי לשמוע רעש של סדק מתחיל לבקוע מלמעלה... בעודי מרים את ראשי, הצלחתי להבחין בבירור ענף גדול מתחיל להישבר, אבל לא הצלחתי להוציא מילה מפי, ניסיתי, באמת שניסיתי אבל לא הצלחתי, רק יכולתי לצפות במתרחש, רק לאחר כמה רגעים צעקתי מין זעקה צרודה של "תיזהרו", אבל שוב, זה היה מאוחר מדיי. בעוד שג'רי הפנה את ראשו ללמעלה, הענף פגע בו בצורה כזו שריסקה לו את הפנים. וג'רי שכב דומם כשהענף מונח עליו. לא בדיוק הבנתי מה קרה שם מרוב תדהמה אבל אני חושב שהתמונה שנתגלתה בפניי הייתה כמעט מרגיעה בשבילי. כבר אז הבנתי שיש בי משהו מוזר.
שניות לאחר מכן, רצתי מהר ככל שיכולתי לקרוא לעזרה. לשון המסכן נשברה היד ומפאת סיבה מוזרה כלשהי איבד את יכולתו לדבר, וג'רי, לאחר שהובהל לבית החולים בעיר הקרובה, הגיע לידי מצב שהוא נותר חי רק בעזרת מכשירים, ולהוריו לא נותר אלא להחליט מתי לנתקו מהם. באותו רגע הניתוק, עובדי העיירה גזמו את העץ הזקן שלקח שתי נפשות צעירות וניתקו אותו משורשיו ומיותר לציין שגם אני התנתקתי, פיזית ונפשית מכל קשר שהיה לי, לעיירה הזאת ולתקופה המוזרה בחיי.
אבי ואמי, מוזרים ככל שיהיו, תמיד הטרידו אותי עם אספקלריות וראיית עולם חיובית, "הכל בסדר"- משפט אשר דיי חקוק בראשי. למרות שבשלב מסוים כבר ראיתי שהמצב נהיה גרוע יותר אצל הוריי מאשר אצלי; לקחתי את המקרים באופן כה סטואי ונונ-שלאנטי שאם הוריי לא היו מכירים אותי מספיק, היו חושבים שאני משוגע.
כשהגעתי לגיל 19, החלטתי לעזוב את הבית ולהשכיר דירה בעיר הקרובה, לא משהו רחוק, רק מבודד יותר. אני זוכר כשיצאתי ונפרדתי לשלום מאמי, היא אמרה לי במעין ציניות מטרידה, "תגיד, אתה בטוח שתוכל להסתדר שם בחוץ? לבד... זאת אומרת ראית כל כך הרבה דברים. אני לא רוצה שתהיה מסוג האנשים שמדברים עליהם אחר כך וטוענים שהם איבדו את שפיותם ואת ההגיון הישר." "דיי אמא תפסיקי אל תדאגי, הכל תמיד היה בסדר איתי, הכל בסדר" אמרתי ברוגע. "טוב, שלא תתחיל להרוג לי אנשים או משהו" צחקה אמי, צחקתי איתה, ובעודי יוצא מהדלת אמרתי לעצמי את הדבר המטורף ביותר שגם אני באותו הרגע לא הבנתי למה אמרתי, "רק אם הם באמת צריכים למות".