ללא שם. כתובת: מעבר לאוקיינוס

[דגש][אדום]לא אומר שאיני יודעת מה לכתוב. הריי, יודעת אני במדויק. לא אומר שלא מפחדת, וודאי שכן. לא אומר שקרים, רק אמת.[/אדום]
מזמן לא כתבתי, לא הנחתי חולשותיי על דף. מזמן לא בכיתי, זכרוני צריך לחפש במגירותיו מהן דמעות. בעצם, כן בכיתי. בכיתי מסרט טוב, או מכוויה ממנורה דולקת, אבל מהלב? לא...כבר חודשים במספר שאני לא בוכה מהלב. מעניין למה, אולי סטטיסטיקה תשיב לשאלות, ואולי ההיגיון מתעקש לומר שלא הכל סטטיסטי בחיים שלנו, שלא הכל סובב סביב מה שמסובב אותו, שאולי הכדור בכלל לא עגול. הכדור שלנו כמובן. נו, זה. זה שכולם מסתובבים סביבו. שכולם בוכים בגללו, בוכים בשבילו, בוכים אולי מתוך צורך, אולי מתוך חובה. אולי מתוך "לא נעים", אבל בוכים. כבני אדם אנחנו תמיד נוטים להתפשר (אולי לא כולנו, אבל רובנו). אבל...עד שאני כותבת. שכחתי בכלל איך לבקר את עצמי, את הכתיבה, את המהות. שכחתי לצנזר (ואולי זה עדיף), שכחתי להשמיט מה ש"אנשים לא יאהבו לקרוא", או "יופתעו ויפתחו את עיניהם עוד טיפה" וכמובן, כמעט שכחתי, "משי? ממתי היא כותבת את הסגנון הזה..." קל לאנשים להגיד את מה שאי אפשר לומר. משפט קצת קשה, אבל כמו שלומר זאת מילה "גבוהה" ו"להגיד" זאת מילה "פשוטה", מילת עם. אז מבחינתי להגיד זאת מילה שהיא קצת יותר אינטימית, מילה שרוב האנשים משתמשים בה הרבה יותר בשפת היום יום. לכן, קל לאנשים להגיד. קל גם לזרוק לכביסה בגדים בלי להפוך- ובכל זאת, רוב האנשים לא עושים זאת. קל גם ללכת לישון עם אור דולק- ובכל זאת אנשים מחליטים לכבות את האור. קל לומר למישהי שהשמלה שלה יפה מאשר לומר את ... האמת. אז מדוע לאנשים קל להגיד, כשאפשר פשוט לומר!
אני מפחדת לכתוב על הלב. כי פחד גורר בכי, ובכי...בכי גורם חולשה. ואני לא חלשה, לא עוד. אבל משהו אחד, משהו אחד ארצה לספר. והוא משהו מהלב. משהו על אחותי. קוראים לה שירה ובפברואר היא חגגה את יום הולדתה ה22, בברזיל, או יותר נכון, באיזה אי ליד ברזיל. לא ראיתי אותה מ27 באוקטובר, הרבה זמן הא? כואב לומר אבל מתרגלים. בכלל...בחיים האלו אנחנו נאצלים להתרגל לא לראות פרצופים של אנשים שאנחנו אוהבים. מסיבות כאלה ואחרות...טיולים אחרי צבא, עזיבה לעיר אחרת, פרידה. נשענים על האנשים שנשארו בידיעה שיום יבוא ותישאר לבד. (מתישהו). ואם תרשו לי, ארצה לפנות לאחותי עכשיו. בתקווה שהיא תקרא את זה.

היי שירוש, קודם כל, לפני הכל. אני מתגעגעת אלייך. איני יודעת איפה את כרגע, על מה את חושבת ואיפה את ישנה. איני יודעת אם קר לך, או שאת לבושה היטב והאם יש לך סיגריות ספֶר למקרה שתהיי עצבנית. עד שסוף כל סוף הצלחתי לכתוב משהו, אחרי כל כך הרבה זמן...החלטתי להקדיש אותו לך, ואולי...לספר לך על התקופה שאני עוברת כאן בארץ. לא מזמן חשבתי כמה אני רוצה שתהיי כאן, ובעצם אני חושבת על זה כמעט כל יום. אבל באותו הרגע, זה היה נדמה שאני תופסת את הסטנד ביי הנותר ועולה על מטוס לבוליביה. רק בשביל לחבק אותך ולחזור. כבר התרוצצו בראשי הכותרות "האמיצה שעזבה את הכל, טסה לבוליביה בשביל חיבוק מאחותה ושבה לארץ!", מתראיינת אצל רפי רשף "אז משי, איך זה לעשות (שתיקה קלה) דבר נועז שכזה?" וכמו ברפי רשף, בטח הוא ידבר לאט מדיי ואני אכנס לו בדברים, כי בכל זאת, זה ראיון שלא באמת נעשה בחמש בערב. בסוף השידור אני בטח אגנוב לו כמה דקות מסך...כמו שאת מכירה אותי.
אבל, בסופו של דבר...שום דבר לא קרה. סביר להניח (וגם בחיים) שרעיונות מופרכים נשארים בגדר רעיונות- לתמיד. רוצה להסתכל לך בעיניים שוב, רוצה שתגידי לי שהכל יהיה בסדר, בכל המובנים. לפחות תכתבי לי, תשלחי הודעה, אל תיעלמי. יש לי כל כך הרבה לספר לך, לשתף אותך, לומר לך, בשביל לקבל ייעוץ, כיוון. קשה לי לעמוד בחושך וכשכולם שואלים אותי "מה את רואה?" ולומר "אור". קשה לי בלעדייך.

בסופו של דף, לא כתבתי את מה שתכננתי. (כמו רוב הדברים שכתבתי בחיי...) ואני קצת פחות פוחדת ממה שהייתי בהתחלה וכמובן, שאמרתי אמת, רק אמת.
[אדום]
אני עומדת בחושך
"מה את רואה?"
"חושך."[/אדום][/דגש]