נקודת מבט

זה אף פעם לא קל. זה בהרבה יותר גדול וכבד בפנים מאשר מה שנראה לבחוץ.
זה מתחיל בבוקר, ובעצם לא נגמר. מול המראה, מול הטלוויזיה, עם החבר, בטיול, בשיעור ספורט, בכל יום רגיל ובכל רחוב בעיר. מבחינתי כולם מצביעים, גם אם הם לא באמת. בעיניי כל מבט נראה לא בסדר, מאשים ונגעל. זה תופס אותי בארוחת הבוקר, וגם בצהריים ובערב. את האמת? גם בארוחה של אחרי הערב ושל לפני הצהריים, גם בזאת של אמצע הלילה, אלו רגשות אשם ושנאה שנבלעים יחד עם האוכל, אבל לא באמת מתעכלים. בשעות האלו של הלילה זה קצת פחות קשה, כי אז כולם ישנים, ועל קצות האצבעות אני הולכת, לוקחת חטיף ואוכלת בשקט. באותה הדרך אני הולכת אל תא הוידויים האישי שלי- האסלה. אני כורעת ברך, כאילו מתנצלת בפני עצמי, ומקיאה. מורידה את המים, שאף אחד בטעות לא ישמע.
זה אף לא קל. זה בהרבה יותר גדול וכבד. אולי כבר אמרתי את זה, אבל זה תופס אותי ברגעים עם עצמי.
בעצם, זה תמיד לבד. אם אני לא מצליחה להקיא, אז אני מקיאה מילים כדי לכפר על אי השפיות, על רגשות האשם, וסתם כדי להרגיש שזה לא נשאר פתוח. כי זה תמיד לבד, אבל קשה לשמור לעצמך, והדף הוא הפסיכולוג הטוב ביותר.
וכשהוא אומר לי שאני סתם מדמיינת, ומחבק כדי להרגיע, אז אני צועקת עליו ומבקשת שפעם אחת, רק פעם אחת, יגיד לי את האמת. "אבל זאת האמת, אני נשבע לך.", אני לא מאמינה לו. יש לי אמת משל עצמי. שוב אני מקיאה, עולה על המשקל, מינוס 300 גרם. לעזאזל, למה השוקולד הזה היה הכרחי?
זאת מלחמה שלא נגמרת. רק פחות חמישה קילו, ואני מאושרת, בלי דיאטות ובלי הקאות. אני נשבעת.
"אבל לא חשבתי שאני עדיין אראה שמנה אחרי שהורדתי חמישה קילו,אז רק עוד שניים וזה הכול.
עכשיו באמת."
אימא הכינה עוגת גלידה לשבת, הסכמתי לעצמי רק חתיכה אחת (כדי שלא תיעלב. כן, בטח)-
אבל אלוהים יודע איך, והאמת שגם אני, נגמרה כל התבנית.
אחר כך הלכתי לטייל עם הכלב, לשם שינוי לא לבשתי בגדים רחבים מדי, רציתי שהם יסתכלו- כל האלה שיושבים שם בגינה, רציתי להיזכר איך זה מרגיש שמפנים אליי את האצבע, אבל לא את אותה האצבע המאשימה שכבר התרגלתי אליה. התגעגעתי לידיים שהושיטו אליי כדי לחבק מבלי שארגיש דחויה.
אבל אף אחד לא שלח, אפילו לא מבט. התייאשתי, החלטתי לקצֵר לפונצ' את הטיול, וחזרתי הביתה, אל המראה הנאמנה שלי, זאת שאף פעם לא משקרת לי. "מראה מראה שעל הקיר, מי הכי שמנה בעיר?"
והיא, האהובה, המתועבת, לא חוסכת ממני אף קילו של אמת.
אני שונאת את יום שישי, את הבישולים והארוחות. זה לא נגמר. אני אוכלת ומקיאה, רק "טועמת"- ושוב לשירותים, ואימא, אני לא יודעת איך, לא מבינה למה אני מנקה את השירותים כל כך הרבה פעמים, "ניקית רק לפני כמה שעות", ובכל פעם התירוץ אחר...
לפעמים הם מדברים, אומרים שרזיתי, אני אומרת שזאת רק תקופה, כי כמובן אני לא מאמינה, אבל אין לי כוח להיכנס לזה עם אנשים שממילא ימשיכו לשקר ולומר כמה אני יפה וכמה נעלמת,
ואיך אני אישה, אבל בגוף של ילדונת.