פגישה
ליזה התבוננה בשמיים. הכוכבים נעו בערפל כחול. צורותיהם הזכירו לה תחרה, כמו זו שראתה אתמול אצל התופרת, כשהיא הביאה לה בדים מוזמנים מחנות (מקום בו היא עבדה כשליחה).
זה היה אתמול, ביום של נסיעות בלי סוף מקליינט לקליינט. ביום של אבק וזיעה. לכן הכוכבים של היום, שהקרינו כזו מין שלווה, היו מעין כבשה שחורה בעדר הלבן של כבשי-השבוע.
ליזה התקשתה להבין איזה כוח היה זה שהוציא אותה מהמערבולת המהירה, והטביע אותה בתוך השקט הזה, שקט ללא סוף. כפי שהיה נראה לה היה צריך להנות מהרגע המפתיע הזה, אך ליבה של ליזה דפק משום-מה מהר מאוד בתוך גופה הרזה. כמו ציפור קטנה, שנלכדה בתוך כלוב.
היה יתרון כלשהו בעבודתה הקשה של ליזה. לרכב על הטוסטוס שלה בין המכוניות ולקלל, כמו גבר, על הכבישים התל-אביביים הבלתי-צפויים. כל זה לא הותיר לה זמן לנבור בעצמה. רק מאוחר בערב, כשהלכה לישון, היא הודתה לאלוהים על היום שעבר, והייתה מגלה בפניו את החלומות הסודיים שלה. שוב, גם זו הייתה בריחה במובן כלשהו. בריחה מעצמה.
האלוהים שלה היה אחראי בשבילה על כל הכישלונות וההרגשה שמישהו מקשיב לה, ושהיא לא לבד, שטפה את כל גופה בגלים חמים ונעימים.
עכשיו, כשישבה ליד הבריכה השקופה, על דשא ירוק כל כך, שנראה כאילו לא אמיתי, או אז היא הרגישה אי-נוחות, משום שנשארה בחברת עצמה בלבד. לידה לא היה אף אחד ושם דבר שיכול היה להסב את תשומת-לבה. לא היו הנהגים - החוצפנים והגסים, לא הקליינטים - שתמיד אינם מרוצים, לא הבוס – שגרם ליום עבודתה להמשך ללא סוף, כלומר – לא היה שום דבר הגורם לפעול מתוך עייפות, ולפנות לזה שמקשיב לכול ומבין הכול.
היום הכול היה הפוך. היום כל מה שהייתה היא, ליזה, שינה את כיוונו, הופנה פנימה, עמוק עמוק, לנקודת השמש, ובשל זה קצת הסתובב ראשהּ ונדמה היה לה שחסר לה קצת אוויר.
ליזה פחדה משום שלא ידעה את הסיבה, היא חיפשה סיבות פשוטות: אולי זו ארוחת הערב המוגזמת, אולי זוג המכנסיים שלא נסגר עליה היום בבוקר, אולי כאבי הראש שלא עזבו אותה כבר שבועיים. היא חשבה על כל מיני דברים. רק לא על משהו אמיתי, שהיה כל כך חי וכל כך מוכר. לא מוכר באופן כזה שרק נגיעה בזה גרמה למחסום בנשימה, והדמעות הבוגדניות בנו את מסלולן מהלב לעיניים הירוקות שלה, שנעשו עוד יותר ירוקות מכך. לאט לאט, כשהתקרבה ממש לעצמה, היא כבר רצתה שוב לברוח לתל-אביב החנוקה והרעשנית, מקום בו פשוט לא היה לה זמן, מקום בו ההזדמנות היחידה לשיחת-נפש, שהייתה לה – היה בחדר הפסיכולוגית שלה. זה היה מקום בו פעם בשבוע היה אפשר לרוקן את כל השבוע שעבר, ולהעביר את הלילה שלאחר מכן ללא שינה, תוך מחשבות שכלום לא מובן, ושוב לטמון את עצמה בתוך השגרה, יום דומה למשנהו – ימים כל כך רגילים ומוכרים. מה היה בתוך לבה שהפחיד אותה כל כך וגרם לרעד בכל גוופה? האם כדאי בכלל לבדוק את כל זה, או שמא פשוט יותר לרכב על הטוסטוס שלה ולסלק את המחשבות המזמזמות, כמו שמסלקים זבוביים טורדניים?
ליזה טבעה בכל המחשבות הללו, ובכלל לא שמה לב לכלבה הגדולה מרובת הפרווה, שהתיישבה ישר מולה, והסתכלה בעיניה תוך ריכוז רב. כשמבטיהן נפגשו, הרגישה ליזה שהיא לא לבד. לא רק פיזית, אלא שיש לה שותפה מלאה לרגעים שעברו עליה כעת. הכלבה לא התיקה את מבטה מעיניה של ליזה, ונעמדה כפסל כמחכה להמשך השיחה. "שמי ליזה" – אמרה ליזה אחרי שהבינה את השאלה האילמת מעייניה של הכלבה. הכלבה קצת זזה והתקרבה אליה. לליזה התחשק פתאום לקום ולהכניס את ידיה לתוך הפרווה המלאה, הרכה כמשי, של הכלבה, אך היא לא עשתה זאת. היה נדמה לה שעוד מוקדם בשביל אינטימיות כזאת. באותו זמן הוציאה הכלבה את לשונה המחוספסת, הדומה לנייר זכוכית, והמשיכה לבחון את ליזה. זוויות עיניה של הכלבה היו מוטות כלפי מטה, דבר שגרם לה להיראות קצת עצובה, אך בו-בזמן פיקחית. "ליזה" – אמרה לפתע הכלבה – "ליזה , עליזה – זה אומר שמחה". כעת היה תורה של ליזה לפקוח את עיניה, אחר כך לעצום אותן חזק לשנייה ושוב לפקוח אותן. הכלבה ישבה ולא זזה, כמו קודם. היא התבוננה בליזה בעיניה העצובות. ליזה נשמה עמוקות וחייכה בפעם הראשונה הערב.
- "כלבים מדברים לא קיימים במציאות – אמרה ליזה .- או שאני ירדתי מהפסים"
- "אני חושבת להפך, התחלת לקבל קצת שכל" – אמרה הכלבה ושמה רגל מתחת לסנטרה.
ליזה כמעט נפלה מכיסא הפלסטיק שישבה עליו. היא תפסה בשתי ידיה את הכיסא והחלה לזוז אחורה יחד איתו.
- "חבל שאת מזלזלת בי" – המשיכה הכלבה.
- "איני יכולה למצוא שפה משותפת עם כל אחד" – נאנחה היא.
- "את –ת –ת –ת את-ת-ת החלה ליזה לגמגם בניסיון לבנות משפט שלם
- "את באמת יודעת לדבר?" – סוף סוף הצליחה ליזה להוציא כמה מילים.
- "ואת באמת יודעת לשמוע"? – שאלה הכלבה, ולליזה היה נדמה שהיא קרצה לה בעינה הימנית.
- "לשמוע"? התפעלה ליזה – "לשמוע יודעים כולם".
- "לא" – אמרה הכלבה – "את טועה, ליזה" – "להקשיב יודעים כולם, אך לשמוע רק יחידים".
-
ליזה אפילו לא שמה לב כיצד נכנסה לתוך השיחה המוזרה הזאת.
- "את חושבת שאני שייכת לסוג האנשים האלה?" – שאלה ליזה את הכלבה.
- "רק בחצי השעה האחרונה" – ענתה הכלבה – "וגם מזה כל כך נבהלת, שהיית מוכנה שוב להחליף את זה בחרשוּת".
- "ואת בנוסף לכל יודעת גם לקרוא מחשבות?" – התרגזה ליזה וחשה בצמרמורת בכל גופה.
- "אני יודעת לא רק את זה" – חייכה הכלבה ופערה את פיה, באופן ששיניה הצהובות התגלו.
- "את משקרת. את משקרת!" התחילה ליזה לצעוק. – "כלבים לא יודעים לא לחייך, לא לדבר, ובמיוחד לא לקרוא מחשבות של אחרים!"
-
- "טוב אם כך, אני הולכת" – אמרה הכלבה ונעמדה על ארבע רגליה. אחר כשצעדה מטרים ספורים עצרה אותה צעקתה של ליזה.
- "לא, חכי!"
הכלבה הסתובבה והסתכלה על ליזה בתמיהה. ליזה שתקה מספר שניות מבלי לדעת מה לומר, ופתאום מצאה:
- "את לא יכולה ללכת מבלי להציג את עצמך. הרי אני, לעומתך, איני יודעת לקרוא את מחשבות האחרים".
הכלבה נדנדה בראשה ושבה לכיוונה של ליזה. כשהתיישבה הכלבה במקום בו ישבה קודם לכן, היא הושיטה לליזה את רגלה.
- "ראי" – היא אמרה.
- "מה ראי?" – לא הבינה ליזה ונעמדה כשידה מושטת כלפי הכלבה.
- "ראי זה השם שלי" – שוב חייכה הכלבה – "ואת יכולה ללחוץ לי את הרגל לשם הכרות".
ליזה נגעה ברגל הרכה של הכלבה והרגישה בידה את מגע המשי של פרוות הכלבה. "ליזה" היא אמרה תוך לחיצת הרגל – "אבל את יודעת את זה גם ככה".
- "טוב, עכשיו הכרנו" – אמרה הכלבה והתיישבה בנוחיות ממש ליד רגליה של ליזה.
- "יש לך שם משונה" המשיכה ליזה את השיחה, וכבר לא חשב במוזרותה של זו שישבה לידה.
- "מה, הבעלים שלך לא יכלו להמציא לך שם יותר נחמד? – שאלה ליזה"
- "אין לי בעלים" – ענתה הכלבה – "וחוץ מזה אני אוהבת את שמי".
- "מה זאת אומרת אין לך בעלים?" – התפעלה ליזה. "אז מהיכן הרצועה על צווארך?"
- "אה, זה סתם" – ענתה הכלבה – "ו... גם כדי שתוכלי לקחת אותי אליך הביתה".
- "אלי הביתה?" – לא הבינה ליזה ממש – "מה, את רוצה שאני אאמץ אותך?"
- "נו, לא בדיוק כך, להפך, זאת את היא שרוצה שאני אאמץ אותך" – ענתה הכלבה.
- "מה-אה?" – פקחה ליזה את עיניה, ולא בפעם הראשונה – "לא מספיק שאת זאת שנפלת עלי, ולא די שאת מדברת בלשון בני-אדם, כעת את גם עושה ממני צחוק?!".
- "אוי ואבווי, כמה את צודקת" – קרקרה הכלבה כמו תרנגולת – "מה אני מסכנה אעשה עכשיו?"
- "תפסיקי לרחם על עצמך ותתגאי קצת פחות" – זרקה ליזה בתשובה.
- "טוב. אני אשתדל" – אמרה הכלבה – "אז מה, עדיין לא התחרטת על הרעיון שאני אאמץ אותך?" – שבה ואמרה.
- "אני לא חושבת שתאהבי את זה" - ענתה ליזה – "אני בעבודה מן הבוקר ועד הערב, וכשאני חוזרת אין לי חשק לדבר עם אף אחד, ובמיוחד לא עם כלבים. ועוד משהו: כמו שאת מבינה לא יהיה לי זמן להוציא אותך, לכן אני מציעה שנפרד ברוח טובה ונשכח את ההכרות שלנו".
- "אין לך מה לדאוג לכל זה" – אמרה הכלבה – "אני כלבה עצמאית, ואני חושבת שדווקא כן נמצא חן אחת בעיני השנייה".
- "תקשיבי" – אמרה ליזה כמעט בבכי – "אולי תחפשי לך מישהו אחר לאמץ אותו. למה בחרת דווקא בי?"
- "אל תשאלי מיד כל כך הרבה שאלות" – ענתה הכלבה – "הרגעי. לכל דבר יש הזמן שלו".
ליזה חשה בגל גואה של רוגז:
- "אם זה ככה" – אמרה, וכשלא מצאה יותר מה לומר חתכה –אז תשארי פה לבד לגמרי".
-
ליזה לקחה בתנועה חדה את המגבת היבשה, שטרם השתמשה בה, וברחה החוצה מהברכה הזאת, מהאי השקט הזה, שכל כך הפחיד אותה היום וגרם לה להוריד את ההגנה מנפשה, שאינה מוכרת לה. היא רצה ובלעה בפה פתוח את האוויר הדביק של תל-אביב, ורק לאחר שרכבה על הטוסטוס שלה ונתנה גז, יכולה הייתה לקחת נשימה עמוקה. כשנסעה במעברים הצרים, בין המכוניות, היא שוב חשה עצמה רגועה. אך כשנכנסה לרחובות החשוכים של שכונת פלורנטין, מקום בו פגשה בבתים נוטים לנפול, עם כביסה התלויה מבעד לכל החלונות, רק אז הרגישה את עצמה בבית. היא עלתה בקושי אל הקומה האחרונה, שם שכרה דירת חדר ממש מתחת לגג. היא נפלה על הספה מבלי להחליף בגדים והדליקה טלוויזיה בשיא הווליום. היא הניחה את רגליה, שהיו בתוך נעלים כבדות, אם כי כלל לא חורפיות, על השולחן, וניסתה להתרכז בקול המוכר של מיקי חיימוביץ'. הדולר עוד פעם עלה, תאונת רכבות באמריקה הדרומית, חיפוש אחרי המחבל המבוקש, שום דבר לא היה יכול למשוך הפעם את תשומת-ליבה, היא קטרה בתוכחה על יום-החופש המשוגע הזה שהיא לקחה מהעבודה.
עם ההרגשה הזאת מצאה את עצמה במטבח. היא פתחה את המקרר ובהתה בתכניו. היא עמדה מספר דקות. לאחר מכן – כמו התעוררה, קלטו עיניה את שיירי העוגה של אתמול, שטרם סיימה לאכול, שמחה ליזה על שמצאה תרופה למצב-הרוח הרע שלה. העוגה הייתה מאוד טעימה, עשויה מספר שכבות של מוס שוקולד ואגוזים. היא עלתה לליזה כמו חצי יום עבודה שלה. כשישבה במטבח היא שמה את הדיסק של ה"ביטלס" שהיה אהוב עליה, ולאט לאט, בהפסקות, החלה ללקק את הכפית מלאת העוגה, בדיוק כפי שהיא אוהבת.
בהדרגה פחת המתח והיא התרכזה בטעם המתוק וכל-כך שוקולדי של העוגה. הלב החל לדפוק לאט יותר, ונימנום מתוק עטף את כולה. סוף סוף הגיעה ליזה למצב הרגיל שלה בערבים, שבו לא צריך לדאוג לשום דבר, ולא צריך לחשוב על כלום. לכן צלצול בדלת היה מפתיע כמו שעון מעורר באמצע הלילה, והוא גרם לקפוץ מכיסאה.
- "מי זה יכול להיות" – לא היו לה ממש חברים, וספק אם מישהו ישמח אותה בביקור ללא הודעה מראש, ועוד בשעה כזאת. בטח זה השכן מהקומה התחתונה – חשבה ליזה – שכן לפעמים, מרוב שעמום, הוא מזמין את עצמו לדירתה של ליזה, בכל שעה של היום והלילה, וממלא בדֶמָגוֹגִיָה שלו את החלל הקטן של דירתה, ועד שהיא לא מתחילה לפהק באופן הצגתי ולזרוק מבטים לא-חסרי משמעות על שעון-הקיר, הוא אינו עוזב. ליזה חשבה האם לפתוח לו את הדלת או לא. מצד אחד גם הרדיו וגם הטלוויזיה מרעישים באופן כזה, שברור שהיא עדיין לא ישנה, אך מצד שני אין לה כוח לשיחות הפילוסופיות הליליות הללו. הצלצול המשיך, כאילו שם, מאחורי הדלת, מישהו החליט להגיע ממש לתוך מצפונה. כל אדם אחר, מלבד השכן, כבר היה מבין את הרמז, חשבה ליזה, ואולי באמת קרה לו משהו? התעורר מצפונהּ. היא הושפעה מעקשנותו של האורח הלילה, סחבה את עצמה לאט לכיוון הדלת, פתחה אותה, וכמעט התעלפה ממה שראו עיניה. בפתח ישבה הכלבה. אותה כלבה בשם ראי. הכלבה הסתכלה על ליזה בעיניה העצובות, שכל כך לא התאימו לחיוכה בשיניה הצהובות. ליזה לא יכולה הייתה להוציא מילה. כל איברי גופה נמתחו, וליבה החלו לדפוק במהירות איומה.
- "ליזה עליזה – זה אומר שמחה – אמרה בו בזמן הכלבה. ממילים אלו התאוששה ליזה ומיהרה לענות לכלבה:
- "מה, החלטת לעקוב אחרי?"
-
- "אולי בתור התחלה תזמיני אותי להיכנס?" – ענתה הכלבה כאילו לא קרה כלום, וגרדה מאחורי האוזן שלה.
ליזה צעדה קצת אחורה ופינתה לכלבה את הדרך. בראש גאה נכנסה ראי לתוך החדר הנקי, אך המאוד מבולגן. היא הסתכלה מסביב והתיישבה על הכורסא, שהייתה מלאה בכל מיני בגדים לא מסודרים.
- "כן, פה באמת אפשר ללכת לאיבוד – בתוך כל הערימות הללו" – אמרה הכלבה ומשכה כל מילה. ליזה עמדה באמצע החדר והסתכלה על הכלבה בכעס רב:
- "עוד מילה אחת, ותצטרכי לישון על הגג".
- "לא, לא, לא, לא" – ענתה ראי – "אני בכלל לא רוצה לריב, בעצם גם את, ובמיוחד באמצע הלילה. את צריכה לקום מוקדם מחר, וגם אני כבר עייפה, אז בואי נלך לישון" – אמרה הכלבה ומיד עצמה את עיניה והתחילה לישון במתיקות.
-
ליזה נשארה לעמוד באמצע החדר כשהיא חשה דכדוך רב, על כך שראי, בחוצפה כל כך רבה, חתכה את השיחה ונרדמה מתחת לאף שלה. ליזה כעסה על עצמה, על כך שהיא רצתה, משום מה, להמשיך בשיחה עם הכלבה. יותר מידי דברים התרחשו ביום זה, והיא הרגישה שהיא חייבת לחלוק את זה עם מישהו. גם העייפות חלפה לה, כאילו לא הייתה. היא נזכרה, משום מה, ביונתן, השכן שלה, שתמיד סיפר לה בהתלהבות, על כל מיני חוויות שלו. היא לא הקשיבה לרוב לדבריו, אלא חשבה תוך כדי דיבוריו על ענייניה היא. אחר כך קטעה אותו, כשהייתה מתחילה לפהק חזק ולעשות פרצוף כאילו היא סובלת מאוד. עכשיו חשה לפתע בושה על התנהגותה, ובפעם הראשונה היא הרגישה כאילו היא נמצאת בנעליים שלו.
"ומה אם הוא עדיין לא ישן", חשבה ליזה והסתכלה על השעון. השעה הייתה שתיים בלילה. היא ירדה לקומה התחתונה בחושך מוחלט. כבר כמה ימים לא היה להם אור בחדר המדרגות. כשהגיעה לדלת של יונתן, דפקה בדלת בזהירות. דממה לילית ענתה לה מאחורי הדלת. מבלי לאבד תקווה עדיין היא דפקה שוב על הדלת, הפעם יותר חזק. היא פתחה את אוזנייה בתקווה לשמוע צעדים מעבר לדלת, אך נראה שלא הייתה בדירה נפש חיה. עיניה של ליזה התמלאו דמעות. דווקא עכשיו, כשהיא כל-כך זקוקה לו, הוא ישן. היא החלה לשוב ולנוע דרך החושך אל הגג שלה, ולהיזכר בשמות אנשים שאפשר להתקשר אליהם. פתאום היא גילתה שאין לה אף אדם קרוב, שאליו יכלה להתקשר בשעה כזו. היא צנחה על המיטה והתחילה לבכות במשך כשעתיים. היא לא זכרה מתי לאחרונה בכתה כך. אולי ממש בילדות. ניסתה לפנות שוב לאלוהים אך כל סידרת המשפטים והתבניות שהיא שלחה לו כל הערב, איבדו לפתע את כל משמעותם. כעת נראו בעיניה כל המילים הללו לא אמיתיות, לא משקפות את מה שהיא מרגישה. ליזה לא יכולה הייתה להבין מה קורה לה. סדר היום הרגיל שלה נהרס, ולכן, כשיבשו דמעותיה האחרונות, היא החלה להאשים בכל זה את ראי.
ליזה שכחה כבר שהכל התחיל עוד לפני שהיא גילתה את הכלבה. הכל התחיל ליד הבריכה ההיא מתחת לשמיים מלאי הכוכביים, בזמן שהיא נגעה בפעם הראשונה בעצמה והייתה כל כך לא מוכרת לעצמה עד פחד. אך עכשיו היא הרגישה שעל ידה נמצא ונושמת האשמה בכל זה. ליזה רצתה לברוח לקצה העולם ולשכוח את היום הגורע הזה, שכבר עבר. ליזה הבינה שאם תספר מחר למישהו על הכלבה המדברת יחשבו שהיא השתגעה. בן האדם היחיד שיכול היה להאמין לה הוא יונתן. הוא בעצמו היה קצת מרוחק מהעולם הזה, ולליזה הי נדמה תמיד שבכל הסיפורים שלו היו רק 10% מהאמת.
אך בכל זאת, המחשבה הזאת, שמחר היא תוכל לדבר איתו על כל זה, הרגיעה אותה, והיא נרדמה בלי לשים-לב. זאת הייתה הפעם הראשונה בכל התקופה שבה עבדה, שליזה לא התעוררה בזמן לעבודתה. כל הלילה היא חלמה חלומות מוזרים. למשל: שהיא עפה גבוה מתחת לעננים, תוך כדי רכיבה על כלב גדול. אך, ללא ספק, החלום המפחיד ביותר היה זה: היא מסתכלת במראה ורואה כלבה במקום את עצמה. בדרך כלל היא הייתה ישנה כמו מתה, ובבוקר לא זכרה שום חלום. לכן, כשחלמה את החלום ההוא וזכרה אותו, היא קפצה בצעקה מהמיטה והתנשמה בכבדות. ליזה לא הצליחה להתאושש מיד. עברו מספר דקות עד שהיא נזכרה מה קרה. היא העבירה את מבטה על הכורסא אך ראי לא הייתה שם. ליזה קפצה מהמיטה ורצה למטבח, אך הכלבה לא הייתה בשום מקום. ליזה חשבה שאולי היא השאירה בטעות אתמול את הדלת פתוחה... אך הדלת הייתה לא סתם סגורה, אלא גם נעולה. הכלבה נעלמה מבלי להשאיר עקבות. ליזה החלה להרגיש צמרמורת. האם יכול להיות שכל מה שקרה היה סתם חלום, או שמא הייא ירדה מהפסים? פתאום נעצרו עיניה על השעון. או אלוהים! היא כבר איחרה לעבודה בשעה שלימה! המחשבה הזאת לא עזבה אותה, והיא התחילה להתארגן במהירות. היא לא הצליחה למצוא את הבגדים שהיה עליה ללבוש, הכול כאילו נפל לה מהידיים. לבסוף לבשה את הבגד הראשון שמצאה ויצאה החץ מקשת מן הבית. שום דבר לא הסתדר לה ביום הזה. בתור התחלה היא לא הצליחה זמן רב להפעיל את הטוסטוס... לאחר שהגיעה לעבודה באיחור של שעתיים, היא החלה לריב עם הבוס שלה. בהמשך היא התבלבלה כמה פעמים בין המשלוחים והקליינטים, ובנוסף לכול כמעט ועשתה תאונה. כל מחשבותיה היו שקועות בראי. היא ניסתה להיזכר כל הזמן ביום אתמול, ובתקווה בלבה חיכתה לסוף יום העבודה. היא מאוד לא רצתה, משום מה, שיתברר שכל מה שקרה לה אתמול היה רק חלום, והיא חשה צורך עז לראות שוב את הכלבה. ולמה? היא בעצמה לא יכולה הייתה להבין זאת. כמו-כן חשה ליזה בצורך עז לדבר עם יונתן בכל מחיר. היא כעסה על עצמה על רצונותיה, שלא התאימו לאופיה. אך לא יכולה הייתה לשנות כלום. לכן, כשהבוס ניסה לשלוח אותה לעוד מספר שליחויות נוספות, היא סירבה בפירוש לכך. (זאת למרות שעוד ביום אתמול הייתה לוקחת אותן בשמחה).
ליזה קפצה בדרך הביתה לחנות חיות וקנתה חבילה גדולה של "בונזו", עדיין מתוך תקווה שהכלבה, כפי שהופיעה בפתאומיות ונעלמה בפתאומיות, תופיע שוב בדירתה. היא עלתה בריצה במדרגות, מבלי להריג את החבילה הכבדה של ה"בונזו". המנעול לא נפתח זמן רב. בתחילה היא לא הצליחה להכניס את המפתח למנעול בחשכה המוחלטת. לאחר שסוף-סוף הצליחה לעשות זאת, לא הסתובב המפתח בתוך המנעול. ליזה החלה לקטר כמו "ערס" אמיתי, ופתאום הרגישה את עצמה כמו ילדה קטנה. כשהתיישבה על חבילת ה"בונזו" היא החלה לבכות בעצבות רבה. לפתע נפתחה הדלת באיטיות, ומעברה השני עמדה ראי. ליזה כל כך שמחה, שאפילו לא הופתעה מהשאלה באיזה אופן יכולה הייתה הכלבה לפתוח לה את הדלת.
ליזה ירדה על ברכיה וחיבקה את גופה הרך של ראי "ראי מתוקה שלי, אני כל כך פחדתי שאת רק חלום שלי, ושאת לא תופיעי יותר. לאן נעלמת כל היום? את בטח רעבה. תסתכלי מה הבאתי לך. אם לא תאהבי את זה אני אקנה לך בשר אמיתי, או אולי את אוהבת פירות? יש לי פירות; או אולי אקח אותך לים? מאוד כיף שם עכשיו. את יודעת לשחות? אווי, איזו טיפשה אני, כל הכלבים יודעים לשחות". ליזה דיברה ודיברה בלי סוף, כמו מכונת תפירה. היא קפצה משאלה לשאלה, מבלי לתת לראי זמן לענות על השאלות. היא התרגשה כל כך והייתה כה מאושרת, עד שאפילו לא שמה לב ליונתן, שעמד לידה והתבונן בסצנה הזאת במשך כמה דקות. חיוך קל עבר על שפתיו, ובעיניו, בצבע הדבש, ניכרו בו-בזמן התפעלות וסקרנות. הוא לא הוציא מילה, משום שלא רצה להרוס את האידיליה שנכח בקרבתה. אך כשנוכחה בו ליזה היא קפצה וחיבקה אותו כמו היה אח אהוב שלא ראתה כבר הרבה שנים. ליזה תפסה את ידיו וסחפה אותו לתוך החדר, תוך כדי שהיא מספרת לו בהתלהבות על כל מה שקרה לה ביומיים האחרונים. יונתן ישב באותה הכורסא שראי ישנה בה והקשיב לכל מילה. ראי התיישבה ליד ליזה, ושמה את ראשה הגדול על ברכיה של ליזה. ליזה העבירה תוך כדי סיפורה את מבטה מיונתן לכלבה, ולא הורידה את ידיה מפרוות המשי של ראי. לא היה לה אף צל צילו של ספק, שיונתן מאמין לכל מילה שלה והיא הודתה לו מאוד על כך. כשסיפרה לו על המסע בן היומיים, היא שמה לב לראשונה לעיניו האלכסוניות בצבע הדבש, לנמשיים הקטנים כמו קיפות קטנות שעל אפו, לגומת הסירה על לחיו הימנית. היא שאלה את עצמה כיצד יכולה הייתה שלא לראות את כל זה קודם לכן. כשהגיעה ליזה בתיאורה לרגעים האחרונים של היום, הרגעים שיונתן היה עד להם. היא הפנתה את מבטיה אל הכלבה. עכשיו הייה תורה של ראי לדבר. ליזה חיכתה שראי תפתח את פיה ותוכיח את כל דבריה. אך ראי שתקה, ולא הרימה את ראשה מברכיה של ליזה.
- "ראי חמודה שלי, נו מה קרה לך, תגידי משהו.
מתח עז הורגש בחדר. יונתן המשיך לשתוק מבלי להסיר את מבטו מליזה ומהכלבה, והחיוך לא ירד מפניו. ליזה הרגישה שהיא מתחילה להילחץ. היא החזיקה את ראשה של ראי בשתי ידיה והזיזה אותו קרוב לפניה.
- "נו, מה איתך ראי, אל תשתקי. לפחות תחייכי. הרי את יודעת את כל זה. מה קרה? את מפחדת? אל תפחדי, הרי אני איתך, תגידי לפחות מילה אחת. דמעות החלו לרדת מעיניה של ליזה. הטיפות זלגו על לחייה וצנחו הישר על ראש הכלבה, אבל ראי המשיכה לשתוק, והסתכלה בעיניה העצובות בקצב בדמעות של ליזה היורדות למטה. פתאום החלו שתי דמעות לזלוג מעיניה של ראי ולאט לאט החלו לזלוג על פרצופה. ליזה נדהמה, וכעבור שנייה צעקה "יונתן, בוא מהר, הנה, מה אמרתי לך, היא יודעת גם לבכות", אך כשיונתן התקרב והתיישב ליד ליזה על הספה, הדמעות בעיניה של ראי התאדו.
- "למה את עושה לי את זה", שוב החלה ליזה לבכות. – "הרי אני יודעת שאת אמיתית, ושלא דמיינתי את כל זה".
-
ראי החלה לילל בשקט ופתאום נעמדה על רגליה האחוריות והתחילה ללקק את הפנים של ליזה ולבלוע את דמעותיה. יונתן קם בשקט ויצא מן הדירה, בלי שהן שמו לב. רק טריקת הדלת הסיטה את תשומת-לבה של ליזה מן הכלבה. כשראתה שיונתן עזב היא התחילה לבכות בהיסטריה, משום שסברה שהוא לא האמין לאף מילה שלה.
- "יש לי הפתעה בשבילך" – אמרה ראי לפתע. ליזה הסתכלה היטב בכלבה, כדי להיות בטוחה שזו היא שאמרה את זה.
- "שוב התחלת לדבר? אבל למה? למה כל זמן שהוא היה כאן שתקת?" – שאלה ליזה.
- "מפני שאני באתי אליך ורק אליך" – ענתה ראי.
- "אבל יכולת להוציא ולו רק מילה אחת, הרי הוא בכלל לא האמין לי" – המשיכה ליזה.
- "את לא הבנת אותי" – ענתה שוב ראי – "אני באתי אליך. וחוץ מזה מה שחשוב שאת האמנת לעצמך. ודבר נוסף ליזה, תודה רבה לך על כל מה שאמרת לי כשחזרת הביתה, גם אני נקשרתי אליך מאוד, אך כעת אני צריכה לעזוב".
-
- "איך לעזוב? לאן לעזוב? מה, את לא נשארת אצלי?"
- "אני חושבת שאת לא זקוקה לי יותר" – אמרה ראי וחייכה.
- "איך לא זקוקה, רק עכשיו הבנתי כמה את יקרה לי" – ענתה ליזה.
- "אם הבנת את זה, אז את יקרה עכשייו גם לעצמך" – אמרה ראי – "ולי מחכות פגישות אחרות, נשמות אחרות, אנשים אחרים שזקוקים לי עכשיו יותר מאשר את זקוקה לי".
- "אך את לא הולכת לתמיד" – אמרה ליזה ותקווה בקולה – "אנחנו נוכל להיפגש לפעמים?"
-
הכלבה שוב חייכה "למה להחליט עכשיו?" – היא אמרה, "נוהגים לומר: כשנהיה רעבים נאכל, כשנהיה צמאים – נשתה".
ליזה חיבקה את הפרווה הרכה של הכלבה, והן נשארו מחובקות לכמה דקות. ליזה לא רצתה לעזוב את ראי. היא רצתה שהרגע הזה אף פעם לא ייגמר.
- "הזמן שלי נגמר" – הפסיקה הכלבה את השתיקה.
-
- "את תמיד תישארי בלבי, ראי" – אמרה ליזה בעצבות.
-
- "אני אשמח לגור בלבך ולא בחדר שלך" – חייכה הכלבה ונעלמה כך, באופן פתאומי, כמו שהופיעה. ליזה נזכרה שראי אמרה משהו על הפתעה כלשהי אך, כנראה, שכחה את זה. היא התיישבה על הספה והניחה את רגליה בישיבה מזרחית. כך ישבה וחשבה בערך חמש דקות. היא חשבה על כך שהיא כבר מתגעגעת לראי, ועל זה שהיה לה מזל שהיא פגשה אותה בכלל. היא העבירה מבט על החדר, וראתה את הבגדים הזרוקים בכל מקום. לפתע התחשק לה לעשות סדר. מוזר אף פעם לא הפריע לה שיש בלאגן. היא התחילה מהכורסא, אותה כורסא שבה ראי עברה את הלילה הראשון והיחיד שלה אצל ליזה. כשהסירה מעל הכורסא ערמות של בגדים, ראתה לפתע ספר גדול עם כריכה מבריקה וצבעונית. ליזה לא ראתה אף פעם לפני כן את הספר, ולא הבינה מאיפה הוא הגיע אליה. על הכריכה היה מצויר כלב גדול עף מתחת לעננים, ועליו רוכב ילד קטן. ליזה העיפה מבט בשם הספר: "הסיפור שאינו נגמר" היא קראה בלחש, ואז החל לבה לדפוק חזק: "זאת ההפתעה של ראי" – היא חשבה. בזהירות, כמעט בלי נשימה, היא פתחה את הספר וראתה את ההקדשה "לליזה מראי – ברגעים ששוב תיבהלי מדעותיך, הסתכלי לשמיים, שבי ליד מים וקראי את הספר מחדש". קראה ליזה. גל חם עבר בכל גופה. היא התיישבה על הכורסא והתחילה להתבונן בתמונות הצבעוניות שהספר היה מלא בהן. היא הייתה כל כך שקועה בתמונות, עד שלא שמעה את הצלצול בדלת. אחרי ששמעה את הצלצול סוף סוף, היא רצה לדלת, מתוך תקווה שאולי ראי חזרה. בפתח עמד יונתן.
- "רציתי לומר לך שהאמנתי לכל מילה שלך" – הוא אמר. פשוט הרגשתי שצריך להשאיר אתכן לבד. הוא חייך ועיניו האלכסוניות בצבע הדבש נעשו עוד יותר אלכסוניות. כשליזה הסתכלה עליו היא הרגישה שהיא טובעת בגומה שלו.
- "אני הולך עכשיו לים. אני הולך לשם, למעשה, כל ערב. בעצם את יודעת את זה. סיפרתי לך את זה. סיפרתי לך את זה כבר לא פעם אחת" – אמר יונתן, קצת מגמגם. מוזר, אך ליזה לא זכרה שהוא אמר לה את זה. היא שאלה את עצמה היכן היו אוזניה ועיניה קודם, אך לא אמרה כלום בקול רם רק חייכה ואמרה : "טיול נעים".
- "תודה. אם את רוצה אפשר ללכת ביחד. מאוד נעים עכשיו בים" – אמר יונתן במבוכה.
- "אני? בשמחה." – אמרה ליזה. היא כל כך לא רצתה שיונתן ילך. יד ביד הם הלכו ברגל לים. ליזה לא זכרה מתי בפעם האחרונה טיילה ברגל, מבלי למהר לשום מקום. כף ידה הייתה מונחת בכף היד העדינה של יונתן והם דיברו עוד ועוד. כשהגיעו לים וישבו על חופו כשרגליהם בתוך הגלים החמים, שליטפו אותם, הרימה ליזה את ראשה אל השמים. השמים היו מלאים בכוכבים נוצצים, ורק ענן אחד היה שם באותו הערב. לפתע ראתה ליזה משהו ולא האמינה למראה עיניה: מתחת לענן עפה ראי ועל גבה יישב בחור צעיר וחיבק בשתי ידיו את צווארה.
- "ראי, ראי" – התחילה ליזה לצעוק.
- "ליזה, עליזה – זה אומר שמחה" – צעקה ראי בתשובה. ותוך שהיא מחייכת בעיניה העצובות, המשיכה לעוף הלאה.
