דודי

חולה הנני,

מצייר לתומי

בקווים שחורים

ממלכתי ההזויה,

אנשי חצר בו לרוב,

בובות על חוט מהלכות

בנתיבי פקודתי.

כרובוטים אנושיים

חולניים..

תחלואה נפשית

בי הומה,

הלמות אנדרלין

צובטות גופי

לנוכח סטיותיי

ללעג ובוז.

חברים לי לרוב

לכלוכית הקטנה,

צוהלת ושמחה

במסכה מזויפת

שוקקת תשוקתה

לערוף ראשים

ללא אשמה.

ואני יושב בממלכתי

מסמן ראשים

בכוונת דמיונית

מצליף בהם

אשמה.

הם בורחים

במנוסה מטורפת

כנמלים מבוהלות

מצחיק אותי

לראות

הבהלה המשתוללת.

רק חבריי

מבית המשוגעים

איתי נשארים

ומבינים אותי

בשגעונותיי.