הנושק לריסים

שעת בין ערביים חרישית

השמש נושקת לגבעות.

בעיתון של שישי אין חדש.

מעילה פה, גניבה שם.

אזכור אישים שאינם כבר כאן.

בין דפדוף למשחק בשלט

זוכר כי עברה שעה,

בה לא הדביק פערי נשיקה.

שעה שהתמוססה לה

כאילו בין רגע.

העיתון שמט,

לגימה אחרונה מהתה לגם,

הצמיד שפתיים לריסים

ברכת שבת מחבקת לוטפת

כאורן המרצד של שלהבות הנר.

אינטימיות  של רגע

שלא תסולא בפז.

לחיי המוכר, לחיי הידוע !

לחיי האהבה, שמלבה את עצמה !

והגחלת רוחשת.