הנחתי את הטבעת בצד, לצד שתי מברשות השיניים. כל החדר התחלק לשתיים באופן מופתי ומסודר.היה נראה שחדר האמבטיה יצא הישר מסיפור נח, שניים שנים נכנסו לתיבה. הבטתי על האצבע שרק לפני רגע לבשה טבעת, ראיתי את קו השיזוף, "שיזוף חתונה" אני קורא לזה, אהבתי את הרעיון הזה, את המושג הזה, את ההרגשה הנפלאה הרגשת שלימות. סובבתי את ברז המים הקרים עד לחמימות הרצויה , במוחי דמיינתי את האירוע המרגש לרגע שזרם המים הקרים, הכחולים, נפגשים את הזרם חם, האדום ומתאחדים,בלי שום היסוס בלי שום שאלה כדרך הטבע- לשם כך נועדנו.המקלחת נועדה לשטוף את המתחים, זרם חזק אמור לעשות את העבודה, ראיתי איך כל המתחים, החששות הבלי היום המיותרים הושלו ונוקזו לתוך חור אחד, אל "בור ניקוז התלאות". זה היה סוג של התמודדות , תרפיה, סתם משהו להישען אליו,אמונה תפלה בדמיוני הקודח.
התנגבתי, הרגשתי כחדש. תהיתי מה ללבוש הערב, האם לבחור בחליפה טובה או שמא משהו יותר סולידי וקליל. לבסוף התרציתי לבשתי מכנס אלגנטי שחור וחולצת כפתורים שחורה ,חולצה שרות אהבה במיוחד. זאת החולצה הראשונה שאני בחרתי לבד והיחידי שהיא ממש אהבה. היא אמרה שהוא מאוד מחמיא. רות ואני נשואים למעלה מ5 שנים, אין לנו ילדים , אבל בהחלט תכננו להביא, אני רציתי שלושה, שני בנים ובת, לה זה לא היה משנה. היא תמיד אומרת "כל מה שיבוא זה ברכה". נהגה להזכיר את ההיסטוריה המשפחתית שלי, היסטוריה של תאומים ושלישיות, "אתה עצמך חלק מתאומים " היא הוסיפה לומר.התיישבתי בצד המיטה, התבוננתי לעברה , היא נחה לה שם, מתבוננת, מסוקרנת מה אני עושה, או מה אני מתכנן.היא לא הסירה את עיניה ממני אפילו לרגע אחד, כך לפחות הרגשתי גם כאשר הפניתי אליה את גבי, יש לה חיוך מקסים, הכי מקסים בעולם. אהבתי אותה ברמות שאין לתאר, אין סולם בעולם שאוכל לדרג את אהבתי אליה. גיששתי באוויר ומצאתי את אחותה התאומה , את הנעל השנייה. תוך כדי שריכת הנעל , הסתכלתי לעברה. והחזרתי לה בחיוך, הרגשתי שהחיוך הזה הוא מזויף לא אמיתי, מבויש איפה... קמתי , סובבתי את התמונה.התבשמתי ממיטב בשמיי. הפטרתי לאוויר "אני אחזור מאוחר יותר" לא שמעתי ממנה מילה או תגובה. טרקתי אחרי את הדלת.
אני ניצב בפתח המסעדה מחכה לדייט שלי, האם הקדמתי תהיתי ביני לבין עצמי. לפתע נזכרתי , הוצאתי את ידי מכיס הז'קט.התבוננתי שוב בטבעת, הטבעת שכיכבה לא מזמן במחשבותיי. "שלום לך" לפתע נשמע קול מאחוריי, זאת הייתה ג'וליה, הדייט שלי. הבחורה הג'ינג'ית עם הנמשים מהמשרד ממול. היא הייתה מרשימה מאוד שמלה שחורה שלא תבייש שום מלכה בשום נשף סיום. ג'וליה הייתה בחורה מאוד מחוזרת בדיעבד כך הבנתי. אנחנו מכירים שנים, אבל אף פעם לא הסתכלתי לעברה ובוודאי ליחסים רומנטיים. אנחנו ביחסים כבר כמה חודשים וככל שהימים חולפים אני מצליח לראות מבעד למסכה בה אני שרוי. אני מגלה בחורה יפיפה מאוד, לא רזה כמו רוב הדוגמניות אבל בהחלט הרבה יותר נשית וסקסית. ככל שאנחנו נכנסו לשיחות ,עמדה מולי אישה חכמה מאוד ,אנרגטית ,מלאת חיים ושמחה. לא בכדי היא אחד מהאנשים המובילים במשרד ממול. מבלי שתשים לב מיד הורדתי את אותה טבעת מאצבעי וזרקתי לתוך כיסי הימני, אני בטוח שהיא לא ראתה את הפעולה האחרונה שביצעתי. "היי" החזרתי לה במהירות "את נראית נפלא" אמרתי ונשקתי לה.
דוממתי את המנוע, הבטתי לעבר החצר, וילה גדולה ניצבה מולי, ראיתי שהאור בחדר השינה שלנו עדיין דולק. הסתכלתי לעברי , או יותר נכון התבוננתי לנבכי נפשי, מנסה להציב את עצמי מבחוץ ולראות את בבואתי. איך אני נראה, האם מעשיי נכונים? הושטתי את ידי לכיסי , תפסתי בחתיכת המתכת העגולה הכסופה , הסתרתי בחזרה את קו השיזוף, שלא יראו. שלא ירגישו, כלום לא קרה. פתחתי את שער החצר , הכלב, דומינו ,הלברדור שלנו , לא שש לראותי, היה לו מבט חוקר, הוא ניגש אלי, קיבל אותי, הריח אותי , נבח וחזר לפינתו. היה לו מבט מאוכזב ומוכיח, נראה שאני מתחיל לדמיין דברים. דאגתי לשים לו מים ואוכל ואפילו פינקתי אותו בחטיף שהוא אוהב. הוא יבב כאות תודה וליקק אותי. שמחתי שנינו שמחנו.
השעה הייתה מאוד מאוחרת, התקדמתי לעבר האור, לעבר חדר השינה. מקום המבטחים, המקום האינטימי והקרוב. עברתי את גבול הדלת השפלתי את מבטי לרגע, למרות שנראה כנצח. רגשי אשמה מלווים אותי, תחושת שאת נפש, גועל. הישרתי מבטי אליה. היא הסתכלה לעברי, אותו מבט מסתורי שלא ניתן לפענוח. ושוב דממה. חייכה אבל הפעם החיוך היה מאולץ. כך חשבתי לעצמי. הרמתי ראשי הצידה בהיתי בפינת החדר "חזרתי" אמרתי. שכבתי בצד המיטה הסתכלתי לעבר שמי התקרה בהיתי באבק הכוכבים. הושטתי ידי לעבר התמונה הקטנה של רות, אותה רות עם המבט המסתורי והחיוך המקסים, הזלתי דמעה ואמרתי בקול " למה עזבת אותי כך פתאום" .
לינק לסרט "הטבעת נפלה" בהשראת הסיפור
https://vimeo.com/94853862
כל הזכויות שמורות לשחר שוקר ©
