חטא
עדיין כועס, עליתי על האוטובוס. השעון של ידי זרח והראה 23:50. כמעט שעה עברה מאז הריב הנורא הזה, הכי גרוע מכל הוויכוחים שהיו, אבל העצבים לא נרגעו. ידעתי שיש רק מקום אחד על פני האדמה שיכול להשקיט אותם, אז לקחתי כמה בגדים ואת שלושת הדברים הכי חשובים לי: הגיטרה, התפילין והאייפוד, והלכתי לתחנה המרכזית, כשאני מקווה לתפוס את האוטובוס של שתים-עשרה לאילת.
הם לא מבינים שאני כבר בן 18. אני יכול לדאוג לעצמי. אפילו הם מודים שאני בוגר לגילי ושאני יכול לעשות דברים שרוב החברים שלי לא. מי הוביל את החבר'ה כשחתכנו מהטיול בגליל העליון כדי לראות את המשחק בקריית אליעזר? מי ענה על כל השאלות של השוטרים כשארז ויוני השתכרו בשלוש לפנות בוקר וניפצו שמשות של כמה רכבים? אני לא נגעתי בבקבוק, ובכל זאת הייתי אחראי.
כל אחד משלושים ומשהו הפסיכולוגים שהייתי אצלם ציין שאני "אחראי ובוגר לגילו, מפותח מבחינה שכלית, ורגשית." היו שם עוד כל מיני מילים, אבל הבנתי ת'רעיון הכללי.
אבל אבא ואמא חושבים שאני עוד צעיר.
בשבילם אני תמיד אהיה הבן הצעיר, אחרי עשרים ואחת שנים ללא ילד. שמעון הוריד את הכיפה ועבר לקליפורניה עוד לפני שנולדתי. אייל היה חייל בסוף הפז"מ וגם הוא כמעט ניתק את הקשר עם אבא ואמא. וככה גדלתי, משהו כמו בן יחיד, בווילה הענקית במורדות הכרמל.
בכל אופן, הוויכוח הפעם היה על האם אני צריך לדחות את הגיוס וללמוד קצת בישיבה או להתייצב בבקו"ם מיד עם תום השמינית. אני רציתי לשרת את המולדת כמה שיותר, אבל אבא ואמא לא היו מוכנים שעוד ילד ימהר לצבא ויתפקר.
"אתם לא מבינים שאני מספיק בוגר להחליט על החיים שלי לבד?" צעקתי אז, לפני שעה. "לא אכפת לי מה דעתכם, גם אם אני אמצא איזו בחורה וארצה להתחתן איתה כבר היום, אני לא אבוא לשאול אם אתם מרשים! אני יכול להחליט לבד!" הייתי בטוח – לא, ידעתי שאם אני רוצה, יש ביכולתי להקים משפחה כאן ועכשיו.
כל ניסיונות השכנוע שלהם ("אתה עדיין לא יכול לחיות ברשות עצמך", "אולי גם תתחשב בנו פעם") לא השפיעו עלי. 'אפילו בעיני החוק אני כבר בוגר. לבן שמונה עשרה כבר מותר לקנות סיגריות, ואם הוא עושה פשע הוא נשפט כמו אדם בן שלושים...' חשבתי לעצמי בעת שהתרווחתי במושב האחורי. אני אוהב את המושב האחורי של האוטובוס, במיוחד בשעה כזאת, שהאוטובוס ריק.
'הנסיעה מחיפה לאילת לוקחת שעות, אני בטח אגיע לשם לשחרית...' הרהרתי. התכנון שלי היה לבלות כמה ימים באילת, לשכב על החוף ולחשוב על איך אני ממשיך מכאן, ואז לחזור הביתה כמו תמיד. זו לא היתה הפעם הראשונה שנסעתי לאילת להתבודד, אך מעולם לא עשיתי את זה בשעה כל כך מאוחרת.
"את באה?" שמעתי קול שקטע אותי מהרהוריי. שתי נערות, בערך בגילי, עלו על האוטובוס הכמעט-ריק ואחת מהם התיישבה מאחורי הנהג.
"אני מעדיפה את המושב הקדמי." אמרה. השנייה משכה בכתפיה. "אני דווקא אוהבת את האחורי. שם אפשר להתרווח, לישון כמה שרוצים, בלי להניח את הראש על איזה משענת ספוג קשה."
ברגע הראשון חשבתי 'אוי, לא...', אבל אז הבנתי שממילא אני לא אצליח להירדם עם ראש מלא כל כך, אז אולי עדיף שיהיה לידי מישהו לשוחח איתו. אולי זה יעזור. בדרך כלל אני לא מדבר עם בנות, אבל גם היא בנאדם, לא? זה לא כמו לפרוק את העצבים על שק איגרוף. כשמדברים עם מישהו זה קל יותר, כי הוא מקשיב, עונה, מתעניין ומבין. אתה לא יכול לצפות לתגובות כאלה משק איגרוף.
"היי, אני עדי." אמרה בחיוך והתיישבה לידי. בחנתי אותה במבטי. היא היתה דתייה כמוני – היה לה שיער ארוך אסוף בזנב סוס היא לבשה חצאית ג'ינס עם מכפלות וחולצת טריקו עם הדפס של "בני עקיבא". היא היתה נמוכה ממני בערך בראש, די רזה ועם פנים דקים ועדינים.
"מיכאל." אמרתי לה. "מה, עוד ציפור לילה מוצאת את אילת?" הופתעתי כמה קל לפתוח בשיחה עם בת שאני לא מכיר. הרבה יותר קל, לדוגמה, מאשר לפתוח בשיחה עם החבר הכי טוב שלי ערן.
"אני ושירה נוסעות לכמה ימים לדודה שלה." היא החוותה בידה על חברתה, שכבר הספיקה להירדם. השעה היתה 00:05, והנהג סגר את הדלת. מלבדנו, לא היה איש באוטובוס הלילי. השקט מצא חן בעיני, אך הוא הופר מיד על ידי המנוע הרועם.
"אני מבין שלא תהיה לנו ברירה אלא להתחיל לדבר, רק ככה נשרוד את הנסיעה הזאת." אמרתי. שוב, המילים זרמו מפי בטבעיות כאילו הכרתי אותה כל חיי.
עדי חייכה. "אז מאיפה אתה בארץ?"
"חיפה." עניתי. "ואת?"
"יקנעם." היא אמרה. "אבל שירה גרה בחיפה, בנווה שאנן. אתה גר קרוב לשם?" בעודנו מדברים היא פתחה את תיקה והוציאה ממנו סנדוויץ'. נזכרתי שלא הבאתי איתי אוכל, ואני איאלץ להישאר רעב עד שנגיע לאילת ואני אוֹכָל לקנות שם משהו.
"לא." עניתי. "האמת היא שאני גר ממש מעל התחנה המרכזית, בווילות שם." אופס. זה היה יכול להישמע משפט שחצני ומתנשא, כזה שהיה מעליב כל בנאדם אחר, אבל עדי רק המשיכה לחייך ואמרה "וואלה! נשמע טוב! מה, במה ההורים שלך עובדים? הם בטח מליאנים, לא?"
עצם הדיבור על ההורים שלי גרם לי לגוש בגרון, וניסיתי להחליף נושא. "שלא תדעי מצרות מה שעבר עליי בשבוע האחרון... שלוש מתכונות בבת אחת במתמטיקה, אנגלית ומחשבים..."
השיחה עם עדי בשעתיים שלאחר מכן זרמה באופן מופלא, ולפתע מצאתי את עצמי מגלה לה סודות שלא גיליתי לאף אחד. גם היא נפתחה בפניי, וסיפרה על כל מה שעובר עליה בבית. איך שההורים שלה רבים זה עם זה, והיא צריכה לטפל בכל האחים שלה כדי שלא יצאו מהבית וילכו אלוהים יודע לאן.
"עכשיו אבא שלי במעצר על נהיגה בשכרות, אז לאמא שלי יש זמן לטפל בהם. החלטתי לנצל את ההזדמנות ולרדת לחופשה." היא דיברה על האבא השיכור שלה בכזאת קלילות, שנראה היה כאילו זה לא אכפת לה. אבל זה היה רק בהתחלה. תוך כמה דקות היא נשברה וגיליתי שזה מאוד אכפת לה. היא התחילה לבכות.
היא סיפרה לי על אחיה בן התשע, שסובל מסרטן במח. שלשום, כשהיא הלכה לבקר אותו בבית החולים, היא פגשה עוד ילד חולה, והתברר שאמא שלו נדרסה בדיוק באותו בוקר. לקח לה כמה דות לגלות שהדורס לא היה אחר מאשר אבא שלה השיכור. היא התחילה לבכות על המושב לידי והליטה את פיה בכפות ידיה.
הנחתי את חצי הסנדוויץ' שהיא פחות או יותר הכריחה אותי לקבל מתישהו לפני נקודת השבירה, ובתנועה קצת מהוססת הנחתי יד על כתפה. היא לא התנגדה. אדרבא, היא נצמדה אליי יותר והמכישה לבכות. סיפרתי לה על הריבים שלי עם אבא ואמא, ואת הסיבה האמיתית לירידתי לאילת.
ליטפתי את גבה בגמלוניות ולפתע קלטתי שזאת הפעם הראשונה שאני נוגע בבת שאינה קרובת משפחה שלי. ועוד איך נוגע...
"אני מצטערת." היא אמרה, עדיין צמודה אליי. "אף פעם לא נפתחתי ככה בפני אף אחד, בטח שלא בפני בן שאני לא מכירה בכלל. אבל אולי בעצם אני כן מכירה אותך עכשיו." פתאום שמתי לב שגם היא מלטפת את גבי.
"כן, גם אני לא רגיל להיות ככה עם בנות..." מלמלתי. "אני די חסר ניסיון בתחום הזה, אפשר לומר, וזה עוד נושא לוויכוח ביני לבין ההורים שלי..."
היא נצמדה אליי יותר, וחזַהּ נצמד לשלי. היא הרימה את ראשה והביטה בעיני, ולפתע ידעתי ששנינו משחקים תפקיד באותה הצגה. שנינו רוצים באותו דבר. קול פנימי לחש לי 'אסור, אידיוט!' וקול שני אמר 'לך תדע מתי תהיה הפעם הבאה...'
לא זזתי. היא היתה זאת שהתחילה למשש את גבי, וידיה שוטטו קדימה, לעבר אבזם חגורתי. משכתי אותה לכיוון החלון, למקום נסתר מהמעבר. הנהג היה היה עסוק בנהיגה וברדיו, ולא שם לב לדבר ממה שהתרחש אצלו במושב האחורי.
לאט לאט היא פתחה את מכנסיי, ואני שלחתי יד וגיששתי מתחת חצאיתה-
אחרי חמש דקות התיישבנו זה לצד זו, מתנשמים ומחייכים. ידעתי שאני אוהב אותה בכל ליבי, ונותרה לי רק ברירה אחת:
"עדי אהובתי, האם תינשאי לי?"
