אני יושבת בחדר עם תריסים מוגפים

מואר באור עששית

מדפדפת באלבום התמונות

מעלה  זיכרונות ילדותי—בגרותי

מדמיינת את ילדיי ברחם אמם

יוצאים לחיים מלאים אהבה וחום

גדלים מול עיני

לכל אחד אופי משלו

לכל אחד יופי משלו

ואני אמם מטפחת ואוהבת

והם גדלים וגדלים

ויום אחד פורשים כנפיים

ועוזבים את הקן

ואני אמם מברכת ומקווה שיבואו לבקר

רק שלא ישכחו – שלא ישכחו

כי אני זקוקה להם

ואוהבת אותם כמו שהם

תמיד חשבתי כי כשיגדלו – יבינו

אבל הם גדולים

ולא מבינם

הלכו להם איש איש לדרכו

הלכו להם איש איש לביתו

ואני יושבת בחדר עם תריסים מגופים

כי גם חלונות בוכים