"נעמה" הקול היה חד וברור "אתמול הגיע תייר גרמני למחלקה במצב אנוש. הוא בהתאוששות. הוא מבקש לראות אותך. אמר שאתם מכירים. אינני יודע מה לומר לו".
שתיקה. נעמה שתקה.
"נעמה. אמרי לי מה לומר לו."
"את בסדר?"
"כן ד"ר כרמון. אני בסדר." גימגמה...
"צריכה להסתדר קצת. להתארגן. איך אמרת שקוראים לו ?"
"לא אמרתי. קוראים לו לוקס גרינפלד. שאל אם את עדיין עובדת כאן"
"את יודעת שלא הייתי פונה אליך אם לא הייתי חושב לנכון"
"כן. אני יודעת."
"לא יודעת מה לומר לך. תן לי שעה שעתיים."
"אני יכולה לחזור למספר הזה שרשום כאן?"
"כן. בהחלט. תהיי רגועה. הוא בידיים טובות."
"אני יודעת." אמרה וניתקה.
דמעות הציפו אותה. לוקס. בטיפול נמרץ. מתאושש. היא אפילו לא שאלה ממה. אדם בריא שאהב לשחות ולשחק טניס. אהב לטייל בעולם. לו היתה נישאת לו לבטח היתה כבר רואה חצי עולם. עומר לא דמה לו כלל. היה יותר מופנם יותר רגיש. אולי בגלל שהוא הבן שלה.
שתים עשרה שנים עברו מאז. למעט שיחות טלפון בודדות בשנים הראשונות לא שמעה ממנו דבר מאז שעזב. ניסה לשכנע אותה להצטרף אליו. היא לא היתה מוכנה לשמוע.
היא עזבה הכל. נכנסה לחדר. לבשה ג'ינס וחולצת טריקו לבנה. השיער היה עוד רטוב. היא הברישה אותו, בתנועות איטיות. נחושות. חייגה לאביה מסרה ביקשה ממנו שמישהו יחכה לעומר בבית. "הזעיקו אותי מהעבודה. העיניין דחוף. " אמרה וניתקה. היא לא היתה צריכה לומר לו יותר.
נעמה לקחה את המפתחות ויצאה.
הדרך התארכה יותר מהרגיל. בשעה הזו של היום הכבישים עמוסים לשני הכיוונים. היא היתה חסרת סבלנות. החליטה לחייג לד"ר כרמון. מאחור צפרו לה כי היא לא עמדה בקצב. התנועה דחקה בה. היא לא וויתרה. בלמה וחיפשה בתיק את הנייד. רווח לה כשמצאה. התקינה אותו על התושבת וחייגה את המספר האחרון שהיה בשיחות נכנסות. היא המשיכה בנסיעה.
"ד"ר כרמון אני בדרך לשם. איך זה קרה ?"
"תאונת דרכים. הגיע אתמול בסביבות אחת. הוא עדיין מונשם אבל יצא מכלל סכנה. פגיעות ראש וחזה. נראה בחור חזק. הוא ישרוד. את בסדר ? "
" כן. אני לא רחוקה. יש פקק נוראי. אתה עדיין שם ?"
"אני צריך לצאת לישיבה. אחזור. לא יודע מתי. "
"מכל המקומות חייב היה לנחות בהדסה ?", שאלה.
"היה באזור אז קפץ לביקור" חייך ד"ר כרמון
" בהזדמנות הראשונה אקנה לו כרטיס טיסה חזרה הביתה " חייכה נעמה ונפרדה מד"ר כרמון. נתקה ובו ברגע החלה התנועה זורמת. זורמת לאיטה אבל זורמת.
היא מצאה את לוקס מונשם. חצי ישן. כנראה קיבל מנה גדושה למשככי כאבים עם מכות יבשות שהתחילו להכחיל. הצוואר היה מקובע. היא לא ידעה לדבר גרמנית הוא ידע מילים ספורות בעברית. ביניהם דברו באנגלית.
אמרה לו, בתקווה שהוא שומע : "אני כאן. חיפשת אותי."
לא היתה תגובה. החליטה להמתין. הוא נראה בדיוק איך שהיא זכרה אותו. שתים עשרה שנה והוא אפילו לא התחיל להקריח. בחנה את הזרועות הבטן. רצתה לגעת. אבל לא ! לא רצתה לטלטל אותו במצבו. חיכתה.
בנתיים שב ד"ר כרמון מהישיבה. שמח לראות אותה. "עכשיו את רגועה ?" שאל.
"נראה לי שכן" ענתה. "מתי יגיעו התוצאות ? מתי נדע מה הצפי ?" שאלה.
"חלק מהתוצאות הגיעו. יש לו דימומים פנימיים כתוצאה משברים. ענה
"חטף זעזוע רציני אבל יצא מזה". הוסיף.
"ניסינו לאתר קרובים בארץ, לא איתרנו אף אחד. שלחו מהשגרירות הודעה לאישתו. היא תגיע היום או מחר."
"תוכלי לסייע להם להתארגן ? הוא יצטרך לשהות כאן כמה ימים הוא צריך להיות כאן בהשגחה".
"כן... כן... בהחלט... " החלה שוב לגמגם.
בזווית העין היא החלה לקלוט תזוזה מהמיטה של לוקס. היא ניגשה אליו.
באנגלית אמרה לו "זו אני נעמה. דיברתי עם ד"ר כרמון. תצטרך להשאר כאן כמה ימים. אשתך בדרך. אני אדאג לכם. אתה תהה בסדר."
הוא הושיט לה יד. היא אחזה בו ברכות. נפרדה מד"ר כרמון כשקראו לו בכריזה.
הביטה בפניו של לוקס, ראתה בהם את השלווה.
"אתה חוזר הביתה" אמרה.
