מחול חייה

מחול חייה

היא ניצבה על במת עולמה,

עצמה קרני עיניה המצועפות

ליהטטה בשלל צעיפיה,

כנפי שמלתה עפו כברבורים לבנים

הנוסקים עם שחר אל שמש הארגמן,

כך רקדה את מחול חייה.

לרגע הייתה הנערה הסוררת

לשנייה אצילה מימי הרנסנס,

ובאמצע הייתה נסיכה הנשאת מעלה

מסוחררת בכנפי האהבה.

ובלהט הריקוד

רקדה עצמה לדעת.

אפיקי צווארה נמתחו

כנחלים העולים על גדותיהם,

חבצלות רגליה חוללו וטופפו

לקול הצלילים האלוהיים

כאילו היו גלי ים

הנעים ושבים מאליהם,

וכשקדה לקהל

תשואות הכפיים העצימו חלומותיה

והרקידו אותם אל מעבר לאופק,