נעמה נכנסה הביתה בשעת לילה מאוחרת הוריה חיכו לה שם. עומר כבר מזמן נרדם. היא הלכה לחדרו סדרה את השמיכה איתה התכסה בנה. התקרבה, הריחה את ניחוח השמפו, רפרפה בשפתיה על לחיו ולחשה לו "לילה טוב".
כשיצאה להוריה אביה חש במתח בו היתה שרויה, באי השקט. "קורה משהו שאת יכולה לספר עליו ?" שאל את ביתו.
מהוריה לא הסתירה דבר. מעולם לא אמרו לה כיצד לנהוג. הם היו תמיד שם, כדי להקשיב. כדי לשמוע. נעמה תמיד פעלה לפי התחושות שלה. הוריה היו דגם טוב לזוגיות אבל דגמים לא עניינו אותה, היא לא היתה בשום פנים ואופן מוכנה לוותר על העצמאות שלה, על החופש שלה. היא לא יכולה היתה להתחייב רגשית כלפיי אף גבר. היא אהבה לאמץ את הקשרים שהיו לה עד וכולל את לוקס, כאם פונדקאית, לתקופה בה יכולה היתה להכיל את הקשר ואז נהגה להמשיך בדרכה.
היא לא יודעת למה בחרה בלוקס. יכול להיות כי השעון הביולוגי האיץ בה. מאוד יכול להיות בגלל שהכירה היטב את לוקס. הוא לא מאלה שנקשרים יותר מידי. היא ידעה שברגע שהוא ייסע הוא לא יביט לאחור. אבל משהו בה שידר חום, משהו בה שידר אהבה. הוא היה חייב להמשיך הלאה במסעותיו, רצה להמשיך איתה. ברגע שקשרים הסתיימו מעולם לא היה מתקשר אליהן שוב. לא כך היה עם נעמה. מידי כמה שבועות היה מתקשר, מספר לה מהיכן מתקשר. ניסה לשכנע אותה להצטרף. סיפר לה על הבית שקנה בקלן, על המגרשים שרכש בערים הסמוכות. על המרבדים הירוקים בגרמניה. אמר שלא יחסר לה דבר. היא לא היתה מוכנה לעזוב את ביתה, לאבד את המשרה שלה לאבד את הוותק ולשמש כבת לוויה לצרכיו ורצונותיו של לוקס, גם אם כאשתו החוקית.
אחרי שנה של ניסיונות שווא הוא וויתר. מאז היא לא שמעה ממנו. כשעומר היה בגן, הוא התחיל להרגיש לו שחסר לו משהו. אחר הצהרים, מידי פעם סבא היה אוסף אותו משם כשנעמה וסבתא היו בעבודה. המשמורת היתה מתחלקת בין השלושה. במסיבות המשפחתיות בגן לקראת החגים היו שם אבות לצד האמהות לצד הסבים והסבתות. אז התחיל לשאול את נעמה "איפה אבא ?". נעמה לא רצתה לשקר, אמרה לו שאבא גר בחוץ לארץ. כששאל "למה הוא לא בא לראות אותי ?" ענתה לו "הוא עובד".
כשגדל עומר, לתשובה הזו היה עונה "כל האבות עובדים אבל הם באים לגן לבקר. הם נוסעים ללונה פארק יחד. באים למגרש המשחקים".
"לאבא יש אישה אחרת, אולי גם משפחה אחרת" היא היתה מספרת לו. "לך יש את סבא, את סבתא ואותי. אנחנו משפחה אחת."
"ואף פעם לא יהיה לי אבא ?" היה עומר שואל.
"לא" נעמה היתה עונה, נחושה בדעתה.
וכך היה. היא גידלה אותו בגפה. החליטה שאף גבר לא יעמוד בינה לבין בנה. חברותיה נשואות ברובן, חלקן גרושות. בעיקר חברות מהעבודה. היה לה מנוי לקאנטרי לה ולעומר. שם היתה נפגשת בימים הפנויים עם האמהות שילדיהן חברו עם עומר. חברים מהגן ומבית הספר. היו פעמים שהיתה נוסעת איתו ועם הוריה לנופשים ובחו"ל. ליום ההולדת היא שאלה אותו מה הוא היה הכי רוצה גיטרה חשמלית או טיסה לספרד, היא שמעה רשמים עליה מחברותיה שביקרו שם. הוא העדיף גיטרה חשמלית. היא התפשרה על נופש בארץ. תמיד השתדלה לרצות אותו. הוא היה כל עולמה.
היא החליטה. היא לא מוכנה לטלטל אותו רגשית. היא לא מוכנה לחלוק אותו עם אף גבר. היא ידעה שהוריה לעולם לא יתערבו בהחלטותיה לכן היא גם סיפרה להם.
"ד"ר כרמון הזעיק אותי למחלקה. לוקס נמצא שם בטיפול נמרץ, עבר תאונת דרכים. מצבו יציב. מחר בבוקר יעבירו אותו למחלקה פנימית. הוא צריך יהיה השגחה של כמה ימים." דיברה נעמה בשטף. "אין לו אף אחד אחר בארץ חוץ ממני. הוא שאל עליי. ביקש לראות אותי. אשתו תגיע מחר מחרתיים. הבטחתי לסייע להם עם הבירוקרטיה והביטוחים וכו'. הוא יקבל שם השגחה צמודה מהצוות. הוא ייצא מזה."
היא שמה לב שהוריה שותקים. היא השתתקה גם כן.
"להכין לך לאכול משהו ? לא אכלת ארוחת ערב ?" שבר אביה את השתיקה.
"השעה כבר מאוחרת. אני לא רעבה. תודה" ענתה נעמה.
"אולי בכל זאת כריך עם משהו או איזה מעדן..?" ניסתה האם.
"לא" ענתה ביבושת.
"מה את מתכוונת לעשות ? " שאל אביה.
יש לך הזדמנות" הוסיף.
"הזדמנות ? הזדמנות למה ?" שאלה נעמה בתדהמה
"לוקס. יש לך הזדמנות לספר לו." ענה.
"ממתי השתנו התכניות ?" שאלה נעמה. "הרי סיכמנו שלוקס לא יידע מזה". הוסיפה.
"אנחנו לא סיכמנו שום דבר. את סיכמת עם עצמך. אנחנו מעולם לא עמדנו בדרכך. גם לא עכשיו. אבל..."
"רגע. מה הולך פה ?" קטעה את אביה "אתם לא חושבים שאם רציתי לספר הייתי מחכה להזדמנויות ? היו לי מיליון דרכים לספר ולא סיפרתי ! עומר הוא שלי !" נדרכה נעמה.
"ושל לוקס." ענתה האם. "לעומר יש אב. זכותו של עומר לדעת ! זכותו של לוקס לדעת ! את לא יכולה להסתיר מהם ! לך יש אב. אין סיבה שלעומר לא יהיה. " הוסיפה בקול.
"אין לך זכות להחליט בשביל לוקס. אולי בשביל עומר כן כי הוא קטין. אבל לא יכולה לקחת על עצמך ככה את גורל הילד. יש ללוקס בן. זכותו לדעת." אמר האב נחרץ בדעתו. " ספרי לו. יחד תגיעו לכדי החלטה. שניכם בוגרים. זכותו לדעת. "
"וחיכיתם לרגע שהוא יהיה שרוע בהדסה כדי לומר זאת ?" אמרה נעמה אחרי שתיקה. "מה שלא יהיה עומר נשאר איתי".
"ספרי לו ילדה. מגיע לו. מגיע לו לדעת. מגיע לעומר שיידע."
עכשיו נעמה כבר לא יכלה להתאפק. זה היה כבר יותר מידי בשבילה. הטלפון הבהול. לראות את לוקס עם המכשירים המחוברים. לראות את הוריה נסערים. לשמוע את הקולות שמזמן הדהדו בה. היא כבר לא עמדה בעומס דמעות החלו לזלוג.. בהתחלה בכתה חרישית. מהר מאוד כבר לא היתה מסוגלת להחזיק עצמה והלכה לזרועות האב בוכה בכי סוחט. אחרי שנרגעה קצת אביה לחש לה.. "עומר כאן".
היא הסתובבה אליו. לבוש היה בפיג'מה מחבק את אימה חצי ישן. "סבתא, למה אימא בוכה ?" שאל. " כי יש לי משהו לספר לך " ענתה נעמה. ניגבה את פניה במגבת מטבח שהיתה מונחת על הדלפק. החזירה אותו לשם וניגשה לחבק את עומר. "חזרתי מבית החולים. אבא מאושפז שם." אמרה לו.
"לא נכון. אבא לא מאושפז שם. אבא בבית." הצביע עומר על אביה.
"לא. לא אבא שלי. אבא שלך מאושפז שם"
"אבל אבא לא בארץ. אמרת שהוא גר בגרמניה."
"הוא החליט לבוא לבקר. הוא נוסע רוב הזמן. אתה יודע." ענתה.
כולם שתקו.
עומר הפר את השתיקה : "ולמה הוא בבית חולים ?"
"הוא היה מעורב בתאונת דרכים. התנגש חזיתית ברכב אחר."
"והוא בסדר ?"
"כמה צלעות שבורות וזעזוע קל. הוא יהיה בסדר"
"ומתי אני אראה אותו ?"
"מחר."
