הכלא של חיי

נע בין המחשבות לזיכרונות

כמו אסיר שנע בין הקירות

אני יכול להרגיש בסורגים הדמיוניים

שסוגרים עלי מסביב

אני יכול לראות את החופש שמביט עלי

וצועק לי לבוא

ובכל צעקה, נדמה לי שאני נחלש

ובכל תנועה, אני מאבד את שיווי המשקל

הזיכרונות נטווים בחוטים שלא נקרעים

והמחשבות מסתבכות

אני רואה פנים

אני שומע קולות

חדרים ננעלים

אורות ניאון מביטים מעלי

יש שם מישהו שלוחש לי, יהיה בסדר

אבל בזיכרון שלי

אין מפלט למחשבות

הן ננעלות עמוק בפנים

ולא משאירים לי, מקום לעצמי

מי אני רוצה להיות

בכלא של חיי

אני מבקש לצאת אל החצר

לצאת מהשער

לראות את מי שאני

בלי להסתבך בתחושה

שהיה אמור להיות שם מישהו אחר

ואני זוכר הכל

את הבניין הגדול, המסדרון הארוך

מחלקות מסודרות, מיטות בחדרים

אחיות בלבן, רופאים עם מדי מנתחים

ואני שוכב במיטה בחדר הניתוח

רוצה לברוח מהכלא של חיי

הוא מילא אותי פחדים,הוא לא נתן לי לצאת

ממנו, אי אפשר לראות את החיים

בלי לפחד שזה ייגמר באותו חדר, באותו בניין

אני צועק אבל עם כל צעקה אני נחלש

והנה אני עומד עכשיו מול המראה

היה אמור לעמוד שם מישהו אחר

לאן הוא הלך

אני כבר לא זוכר אם הוא בכלל עמד כאן פעם

בכלא של חיי
אני נע כמו אסיר בין המחשבות לזיכרונות

מבקש לכבות את עצמי

להקשיב לשקט, להיכנע לחוסר התחושה

מתי זה ייגמר, מתי זה ייעצר

שומע עדיין את הצעקה

אז אני נחלש, אז אני נכנע