נעמה הגיעה לבית החולים בשעת בוקר מוקדמת, אחרי שדאגה שתהה לה מחליפה למשמרת של הבוקר עלתה לחדרו של לוקס. לוקס חלק את החדר עם עוד מטופל אחד שלא נכח שם כשהגיעה, ובאמצע החדר היתה מיטה ריקה. לוקס כבר נשם עצמאית, היה מחובר לאינפוזיה. חייך כשנכנסה.
"בוקר טוב נעמה !" קיבל את פניה.
"בוקר טוב לוקס". השיבה ונגשה לנשק את לחיו.
"דרך מקורית מצאת כדי לאתר אותי ! " חייכה... "מרגיש כאבים ?"
" הלילה לא היה פשוט, היה בלתי נסבל, לא מזמן קבלתי מנה נוספת של משככים. כנראה מתחילים כבר להשפיע."
"תשתה משהו ?" שאלה
"תה. בלי סוכר "
ניגשה לחדר האוכל כדי למזוג לו.
" אז... איך החיים בלעדיי ? " שאל כשחזרה.
"לוקס. תקשיב. תקשיב לי טוב. יש מישהו שרוצה לראות אותך. לא מהיום."
" אני שואל עלייך ואת מדברת איתי על מישהו. מי זה ? מי רוצה לראות אותי ולא מהיום? "
היא סייעה לו תוך כדי השיחה ליישר את הכריות.
"הבן שלך. הבן שלנו. הייתי בהריון כשעזבת "
"מה ?! את לא נורמלית ! " הוסיף איזו ברכה בגרמנית
"ממתי יש לי בן ? על מה את מדברת ??"
נעמה לא ידעה איך להתמודד היתה בשוק, היתה בהלם . אחרי שתיקה קצרה אמרה : "לא התכוונתי לספר לו... לא התכוונתי לספר לך... חשבתי שנסעת והכל בינינו נגמר"
"יש לי ילד. וחיכית שתים עשרה שנים כדי להגיד לי ??!!"
"כל השיחות שהיו בינינו מאז.. לא יכולת לספר ? לא יכולת להגיד ? לא חושבת שהיתה לי הזכות לדעת ?! " הרים את קולו
" לא רציתי לספר כי רצית ביותר ממה שיכולתי להקדיש. לא יכולתי להתלוות למסעות שלך. לא בנויה לקשר זוגי. טוב לי עם הלבד שלי. טוב לי עם עומר. "
" קוראים לו עומר ? "
"כן" ענתה.
"אז הוא יודע עליי".
"כן".
"והוא רוצה לראות אותי..."
"כן. הבטחתי לו שעוד הערב אסע להביא אותו להנה."
"ואת בטוחה שזה מקום טוב למפגש שכזה ?"
"הוא שמע שאתה בארץ. מאז שהוא יודע שאתה גר בחו"ל הוא מחכה ליום הזה. "
" את יודעת שמאוחר מידי בשבילנו. לא מאוחר בשביל עומר. לא הייתי מוכן לזה. סליחה שהרמתי את הקול."
"את יכולה להתקרב ?"
"די. אל תבכי."
"לא יחסר לו דבר. אני מבטיח. אשלח לכם מידי שנה כרטיסי טיסה. תהיו האורחים שלי.
כשיזדמן לי אבוא לבקר אתכם גם כן. אל תדאגי. לא אבקש ממך כלום מעבר לזאת. לראות אותו גדל."
הם לא שמו לב איך עברו הדקות... איך חלפו השעות... בין לבין הניחה לו לתפוס תנומה קלה. סמוך לשעה ארבע אחר הצהרים נסעה לביתה להביא את עומר.
נרגש הוא לא נגע בארוחת הצהרים שלו. ישב מאז שחזר מבית הספר ניסה לנגן קצת.. מהר מאוד הניח את הגיטרה בצד והדליק את המחשב. שוחח בצ'ט עם כמה מהחברים. לקרובים לו סיפר שהולך הערב לפגוש את אביו. אימא נכנסה סמוך לחמש בערב הביתה. לא לפני שהתקשרה מהדרך שיהיה מאורגן לנסיעה.
"אתה מוכן עומר ? אכלת משהו ?"
"לא. אני לא רעב. הוא יודע שאני בדרך לשם ?"
"כן. כל היום הייתי איתו."
"תן נשיקה לסבתא. אנחנו צריכים לצאת, פקקים איומים בדרך."
"קח לך פחית שתיה לדרך. שלא תתייבש."
לקחו ויצאו.
מדברי הכותבת :
בארבעה פרקים קצרים הכרתי את נעמה יחד איתכם דרכה הכרנו גם את לוקס ועומר. הפרידה ממנה לא פשוטה. אותי היא תלווה קרוב לוודאי עוד תקופה מסויימת. לבטח לא אשכח אותה. זו ההתנסות הכמעט אינטראקטיבית הראשונה שלי עם כתיבה מהסוג הזה. אתם, הקוראים הנאמנים היתם שותפים מלאים לעיצוב הדמויות. לעיצוב הטקסט. תודה על ההערות הבונות תודה על הליווי הנפלא הזה. תודה על החוויה הבלתי רגילה הזו. נעמתם לי מאוד. מקווה לעוד חוויות מהסוג הזה או דומים לו.
תודה מקרב לב.
מרינה ב.א.
