בעיית זהות

המבחן הגדול בפתח / מוטי לקסמן, יוני 2010

המבחן הגדול בפתח, המבחן המכריע מגיע! כל הארץ רועשת, העיתונות גועשת והפרסומת ממש שוצפת.

קשה, ממש אי אפשר, להתעלם. אסור, פשוט אסור, לעצום עיניים, גם לא לאטום אוזניים או להתחבא בירכתיים.

אין מפלט, צריך לעלות על המסלול. ובשמחה, להתיישב מול!

לפצח  גרעין אחר גרעין, ואת המליחות לשטוף בבירה בטעמים רבים...

מפליא?

לא! הרי גם הגורו המתוק, כך ברצינות כתב, ולא בצחוק [1].

ועינב בעצבות קבעה: בימים האלה, גם לאחר שקיעה, הכיסא שלו ריק, ואסור לומר מילה [2].

כי אין עוד חג כזה מלהיב, ממש מאוד מגניב: "החג הלאומי של כל הגברים באשר הם גברים" [3].

אין דבר שמאחד כך את כל הגברים בעולם. כל הגברים, כלומר אלה שהם, ללא חשש, גברים של ממש!

הם בועטים בהזדהות, בחזקה רבה וללא חשש

בכדור שמוכה שוב ושוב על הדשא במרקע הגדול שזה מקרוב נרכש.

וצורחים בגרון ניחר עוד לפני שזה נגמר.

ואני, אם להתבטא בכנות, במבוכה.

איני יודע איך להבהיר: גרעין איני מפצח, והבירה, ממש בושה לספר, אינה ניגרת לפי כמו לגרון גברי אחר.

וכדור אני מגלגל רק בין הנכדים.

אז, מה קורה פה?

איך זה שאני לא מתלהב? האם אין פה משהו שאני מפקשש?

ואז אני חושש, שמא אני סתם מקשקש?

כי אני, כנראה, היחיד בעולם שאינו מבין, ואף לא מתרגש.

ואז בלילה, שטוף זעה ורעד, אני נעור ובלבי ספק מערער.

אותו אני מנסה לדחות.

אבל, כנראה אין ברירה, המסקנה ברורה, היא אחת ואין בלתה.

כי אם אני היחיד בעולם; אז, איך לומר, אולי, שמא, עדיין בחשש,

עדיין מופתע, לא מאמין.

ובכל זאת, ייתכן שאני בכלל לא גבר, כזה מין גבר ממש?

הבהרות ומראה מקום

[1] גורי אלפי-אהרון, "להתחבר לעולם", ישראל שישבת, 07/05/10, עמ' 34.

[2] עינב גלילי, או "להתחבר לאדם", ישראל שישבת, 07/05/10, עמ' 35.