בדרך הביתה
כשבועיים או שלוש הלכנו ברגל לאורך החזית, כל יום הלכנו 10-20 ק"מ, הפגזים והקטיושות חלפו מעלינו, מסביבנו ומכל הכיוונים, ראינו את ההרס הרב בכל מקום, הגענו לכפר הגרמני הראשון בדרך הביתה, הוא היה ריק מתושביו, נשארו במקום רק גופות מפוזרות ובתים שרופים והרוסים בכל מקום. שם מצאתי עגלת תינוק ישנה ללא בעלים, לקחתי אותה לזמן בלתי מוגבל והשתמשתי בה ולכל אורך הדרך העמסתי עליה בדרך כל מיני מציאות שעניינו אותי בעיקר רובים אקדחים, תחמושת מסוגים שונים, כידונים, כל מיני דברים שילד בגילי במצבי ובעולמי אז התעניין. זה גרם לוויכוחים מרים במשפחה אבל הייתי עצמאי ועשיתי פחות או יותר מה שראיתי לנכון. החלפתי גם בגדים מגופות ילדים בגילי שעוד היו יחסית טריים, כולל זוג מגפיים יפות בצבע אדום שבקושי הורדתי מחצי גופה, זרקתי את המגפיים הישנות שלקחתי בהפצצת הקרונות, והשתמשתי בהם לכל אורך הדרך עד שהגענו לעיר הולדתי. הכלב שהיה של הגרמנים שחונך לפי תורת הגזע של הריך השלישי, חזר בתשובה בדרך בהדרכתי ונהיה כלב יהודי שומר מסורת ומצוות, זה היה תהליך נפשי וחברתי קשה בו הכלב שינה את אמונתו ואת אורחות חייו והופך להיות לכלב-יהודי דתי. הוא עבר תיקון פנימי של כלב, משמעותו לקיים את מצוות הדת, אהב אותי מאוד וליווה אותנו בדרכינו הביתה וכל המשפחה אהבה אותו. לא סיפרתי לאף אחד על עברו המפוקפק כדי שלא אסכן את חייו, הדרך הביתה לא הייתה בלי סכנות, אפשר היה להיפגע מפגזים או כלים אחרים שפעלו בשטח וממוקשים שהיו מפוזרים בכול מיני מקומות, בנוסף למחלות שונות ומשונות שהיו נפוצות באותם הזמנים ובאותם הנסיבות.
בכפרים שעברנו הרחובות היו שקטים מאוד, ריקים מאדם, רק שריקת הרוח החדה לוותה את צעדינו החפוזים. יום אחד עצרו אותנו שני חיילים צעירים רוסים ודרשו מהדודה פארי שהייתה בת 20 ללכת איתם. סבא התנגד בכול כוחו, הם הכניסו לו קנה של רובה בין העיניים וזה הרגיע אותו. כל המשפחה צרחה אבל זה לא עזר, הם גררו את פארי שהייתה בחורה יפה (אומנם רזה מאוד) איתם לאיזה מבנה ואנחנו המתנו בשולי הדרך, אני לא ידעתי במה מדובר רק הרגשתי סכנה, בזמנים הללו ילד בגיל 10 היה תמים בנושאים שונים, אולם מפותח בחוכמת חיים ובהישרדות. אחרי כחצי שעה בערך היא חזרה ואנחנו המשכנו בדרכנו לכוון הונגריה, עברנו ערים, כפרים הרוסים, יערות שרופים עם גופותיהם של בעלי חיים שונים שנהרגו ונשרפו בתקופה המקוללת הזאת, אכלנו כל מה שניתן היה לבלוע ולא ברח מהפה, שתינו מהבארות בדרך, התחלקנו בכל דבר עם כולם כמובן כולל הכלב שחזר בתשובה. הדרך הייתה עמוסה בשיירות של חיילים רוסים, אנחנו דיברנו ביידיש בינינו וגם רבנו מידי פעם, באחד הויכוחים נעצר על ידנו קצין רוסי ושאל ביידיש מי אנחנו ומה עושים באזור זה, סיפרנו לו. הוא היה יהודי, והתרגש מהסיפור שלנו, אימץ את המשפחה שלנו ליום יומיים והביא לנו מצרכים נהדרים ועזר לנו בכל שביקשנו. הוא נתן לנו את תמונתו שעד עכשיו אני שומר אותה. שמו היה "קגנוב". המשכנו בדרכנו עד שהגענו לברטיסלאבה עיר הבירה של סלובקיה. העיר ברטיסלאבה ממוקמת בפינה הדרום-מערבית של סלובקיה על נהר הדנובה וגובלת באוסטריה והונגריה. זוהי הבירה היחידה בעולם שגובלת בשתי מדינות נוספות.
שם היו כבר מאורגנים (כנראה ה-ג'וינט) לקלוט את ניצולי השואה, קלטו אותנו בבנין גבוה קיבלנו אוכל, תעודות שחרור (שעד היום אני שומר אותן) מקום לינה ואפשרות להתרחץ. את הכלב לא נתנו להכניס לבנין וזה גרם למשפחה עוגמת נפש. המסכן ישב על יד דלת הכניסה לבנין הגדול יום ולילה ואני ירדתי כל הזמן לתת לו אוכל ושתייה ולראות אם הכול בסדר אתו. אחרי כשבוע או יותר התחילו לזוז הרכבות, קרונות מסע, העלו אותנו לרכבת לכוון בודפשט ,נאלצתי לריב בגלל הכלב, לא ויתרנו אמרנו שבלעדיו לא נוסעים. בסופו של דבר יצאנו לדרך כל המשפחה המורחבת, נסענו כמה מטרים עצרנו לכמה זמן ושוב נסענו קצת ושוב עצרנו כך נסענו ימים ולילות. בעצירות ירדנו להתרוקן כולל הכלב, באחת העצירות ירדנו להשתין הכלב ואני, הרכבת התחילה לנסוע, הפעם מהר יותר מהרגיל אני רצתי אחרי הקרון יחד עם הכלב ניסיתי לעלות אותו אולם היה כבד ולא הצלחתי ובקושי עליתי אני ברגע האחרון. הכלב המסכן רץ אחרי הרכבת שהתחילה לדהור ובסוף איבדנו אותו. אבל כבד נפל על כולנו ובעיקר עלי, הייתי מאוד קשור לכלב ובכיתי זמן רב על האבידה ועל גורלו האכזר. גם אמא הייתה עצובה מאוד.
לילה אחד באיזה תחנה הוציאו את הרכבת שלנו לפסים צדדים, זה היה מקובל לכול אורך הדרך כדי לפנות את הפסים לרכבות של הצבא או בגלל סיבות אחרות. פתאום באמצע הלילה הרגשנו זעזוע חזק עם רעש עצום שמאוחר יותר התברר שהקרונות האחרונים בלטו לקו הראשי ורכבת שעברה נכנסה בנו בכל הכוח, הקרונות האחרונים עפו מהפסים ונהרסו וכמעט כל היהודים שהיו בקרונות אלה, ששרדו את השואה, נהרגו במקום. בסופו של דבר הגענו לבודפשט הג'וינט קלט אותנו אכסן אותנו ונתן לנו עזרה ראשונה - בגדים, מצרכים וכסף. לא ידענו מה לעשות, במקום זה לא היו שליחים שהיו מכוונים אותנו לארץ, אפילו לא ידענו שיש דבר כזה, לכן החלטנו לחזור לעיר שממנה גירשו אותנו למחנה הריכוז. למרות כל הקשיים שעברו עלינו קווינו שתעלה ותזרח השמש שוב לעידן חדש. למדנו ממה שעבר עלינו שכל אדם יכול להמשיך הלאה הרבה אחרי שהוא חושב שכבר אין לו שום סיכוי.
ואיך קיבלו אותנו ההונגרים? אמרו שחזרו יותר יהודים ממה שהלכו.
נשארתי נורמאלי ?
כשהתבגרתי החלטתי לא לבכות בעתיד על תקופת הילדות שירדה לטמיון עקב השואה, אלא להשיב לעצמי את הזמן שאבדנו בגיהינום. כמובן נשאלת השאלה האם ילד בגילי יכול להישאר ללא נזק גופני או נפשי אחרי האירועים שעברתי? האם נשארתי נורמאלי אחרי התקופה הזאת בהמשך חיי? התשובה מורכבת ביותר. בנושא הזה תלוי את מי שואלים. נתחיל עם עצמי. (יתכן שזה לא אובייקטיבי) מבחינת מראה חיצונית לא נראה אצלי פגם או סימן מיוחד שאני שונה מאחרים שאינם ניצולי שואה. פרט לכך שפרצופי, בו אני משתמש יום-יום ושהתעצב באסתטיות במשך השנים - נשאר ללא חיוך ונראה כמי ששרוי בתענית, כאילו אני מתאבל באופן קבוע. אין ספק שיש בי נטייה לדיכאון, נטייה שהתחילה בתקופת השואה והתחזקה עם הגיל. נוספו לי מספר שערות שיבה להזכיר שאני בכל זאת מתבגר. מבחינת ההתנהגות כלפי הזולת וכלפי המשפחה- אני לא שונה משום אדם סטנדרטי אחר. אף פעם לא קרה במשך השנים שמישהו עצר אותי ברחוב ואמר "אתה נראה או מתנהג כניצול שואה", וזו הוכחה לצדקתי. מדי פעם אשתי אמרה שאני ניראה כמו תשעה באב אבל זה לא ממש קשור לעניין. כנראה היא התבלבלה והתכוונה להגיד שאני דומה לתאריך שבו נולדתי. (נולדתי ב-תשעה - באב). יתכן שבכל זאת התקופה השפיעה עלי - בתקופה הזאת איבדתי או נמחקו לי שני דברים: האחד שמחת חיים שמתבטאת בחיוך או בצחוק בריא והשני בכי. אני לא מסוגל לצחוק כמו כל אדם נורמאלי. מידי פעם קורה שאני נמצא בחברה מכובדת ואחד האנשים מספר בדיחה וכל הנוכחים מתפרצים בצחוק אדיר ואפילו מוחאים כפיים. כשאני שומע את הבדיחה אני מרגיש צורך לבכות. לא מבין מה הפואנטה המצחיקה. אבל כדי להראות סולידאריות ולרצות את מספר הבדיחה ולא להראות חריג שלא מכבד ומעריך את האדם, אני מנסה למתוח את שרירי השפתיים כלפי מעלה, כאילו אני צוחק אבל אם יש ראי בסביבה ואני רואה את עצמי ואני נראה כמו אידיוט. כולנו יודעים שהצחוק הוא ביטוי פיזיולוגי לרגשות חיוביים כשמחה, עליצות, ויכול גם לבטא רגש של שמחה. הצחוק מופיע אצל ילדים בעת משחקם, אצל הבוגרים מבטא רגשות מורכבים יותר. לצערי אצלי הרגשות קהים מאוד וגם אני לא מבין על מה יש להם לצחוק. התהליך הזה הוביל לכך ששפתיי משני צידיהן נוטות לכוון מטה (אשתי חושבת שאני כועס או לא מאושר בחיים) גם אחרים העירו על הנקודה הזאת. ניסיתי בבקרים בזמן הגילוח מול הראי לתרגל צחוק בריא אבל לא הלך לי וגם לא היה מתאים למבנה הפנים שלי. הייתי פעם בקורס "ריפוי בצחוק" המשתתפים הסתכלו עלי בקורס והתחילו לבכות. הם שלחו אותי הביתה והחזירו לי את דמי הרשום עם ריבית גבוהה. לכן הפסקתי להתאמץ. היו זמנים ששקלתי ניתוח פלסטי בו ולשפץ את השפתיים כך שהזוויות יינטו כלפי מעלה.. בסופו של דבר דחיתי את המחשבה והשלמתי עם המצב. אני זוכר פעם אחרונה שלפני כ-45 שנה צחקתי מכל הלב במסיבה משטרתית שהייתה בזיכרון יעקב, בין שתי זמרות מפורסמות מאוד שושנה דמארי ואילנית הכניסו זמרת שהייתה ממש קטסטרופה, וכול הקהל התפוצץ מצחוק. כולל אני, בפעם ראשונה ואחרונה צחקתי עם כל הלב. אפילו יצאו לי דמעות, זו הייתה הרגשה נהדרת והייתי משלם כל מחיר לחוות שוב את ההרגשה הזאת. לפעמים עולה על שפתיי חיוך ערמומי שמצליח לעצבן את אשתי או את בתי והן לוקחות כול מילה שאני אומר ברצינות בגלל שמסתכלות על הפרצוף שלי אין להם שום חוש הומור. תופעה נוספת ומעניינת ביותר שהצחוק בא לי דווקא במקומות שבכלל אין מקום להתנהגות כזאת. בעיקר בלוויות בזמן שכולם מתחילים לבכות, לי יש דחף לצחוק ולא פעם אני נאלץ להסתתר מאחורי איזה עמוד או מצבה שלא יראו את החיוך המאופק שלי שעלול לפגוע בלי כוונה ברגשותיהם של המתאבלים. או במקרים שרוצים לברר מי אשם באיזה אירוע חריג, אני מתחיל לחייך ובטוחים שאני עשיתי את המעשה. בצבא ובהזדמנויות שונות לא פעם הענישו אותי בגלל זה על דבר שלא עשיתי. (אצטרך לשאול פעם איזה פסיכיאטר מה דעתו בקשר התופעה הזאת). האם אצחק פעם? בפרוש כן, כשיתגשם חלומם הטוב של השמאל הישראלי והעולם הערבי יחבק את עם ישראל באהבה. אני גם לא בכיתי בתקופת השואה אפילו בזמנים שאבי ז"ל הרביץ לי. (בזמנו כשהייתי ילד זו הייתה הדרך להסביר את אי שביעות רצונם מהתנהגות פסולה) אלא רק צרחתי מתוך נימוס שאמא והשכנים ישמעו כמה אני סובל עקב המכות שקיבלתי מאבי ז"ל, הטוסיק שלי היה מחוסן למכות ורדום נגד כאבים. ידוע שתופעה פיזיולוגית אצל אדם נורמאלי שזולגות דמעות מהעין, כתגובה למצב רגשי. ידוע שבכי נחשב פורקן אישי עז של רגשות אצל בני האדם. אצלי פעם אחרונה שזלגו הדמעות היה לפני כשנה על ספסל עץ בו היה מסמר חלוד עם השפיץ למעלה ואני התיישבתי עליו. בחיי היום- יום זולגות הדמעות מעיני כשאני מקצץ בצל. אולם שתי הדוגמאות האלה לא קשורות בפורקן רגשות. אלא בכאב. כנראה שנגמרו לי בגיל 10 כל הדמעות הקשורות ברגשות, ונשארו רק שנגרמות מכאב פיזי. האם אבכה פעם ? אולי עם אשתי תמות לפני. זה לא נראה לי סביר. אני מאחל לה חיים ארוכים, זה מגיע לה אחרי כל השנים שהייתה לצידי בטוב וברע, בגשם וברוח, בנוסף לזה אני יותר מבוגר ממנה במספר לא מבוטל של שנים, חוץ מזה היה לי התקף לב לפני כ- 10 שנים, ומעבר לזה, לפי טבע הדברים הבעלים שבאמת אוהבים את נשותיהם מתים ראשונים, כדי לאפשר לאלמנותיהם להמשיך לחיות כמה שנים במנוחה ובאושר וללא דאגה כלכלית. אני באמת אוהב אותה ולא במילים אלא במעשים. באמת מגיע לה, היא הייתה תמיד אשתי הטובה. בנוסף לזה היא מביאה הרבה יותר תועלת ועזרה לילדים שלנו ממה שאני מביא. מבחינה הזאת אם אני אמות בכלל לא ירגישו מבחינה מעשית אלא רוחנית בלבד.( אם בכלל) תופעה נוספת שנשארה לי אחרי תקופת השואה, שלא חשוב מה אשתי מגישה לי לאכול, בעיניי הכול טעים, (היא באמת מבשלת טוב אבל קורות תקלות מידי פעם) בהשוואה למה שאכלנו במחנות, דבר נוסף איני מסוגל לראות אוכל נזרק. חוץ מהדברים האלה אני בריא בגופי ובנפשי.
אשתי
אם נשאל את אשתי בנושא חשוב זה המצב שונה במידת מה, לפי דעתה אני לא מאה אחוז נורמאלי. הסיווג שלה לא יכול להיות אובייקטיבי אחרי 45 שנות נישואין אתי. זו הרגשה סובייקטיבית שלה וזה לא מחייב להוציא מסקנות כלפי שפיותי, (האם בכלל אפשר לחיות כל כך הרבה שנים עם אדם לא נורמאלי)? בשום פנים ואופן. תשובתה גם קשורה ביום ששואלים אותה, האם יום גשום או השמש זורחת, קר או חם, לפני הצהריים או אחרי. השאלה דרך איזה משקפיים היא רואה באותו יום את העולם, ובמקרה שלנו זה רק אני, מכיוון שהיא מושלמת.
בתי אריקה
אם נשאל את הבת שלי הגדולה אריקה אותה גידלתי לבד ובתנאים טובים עקב גירושים מוצלחים מאשתי הראשונה (ולא נשארו לה שום טראומה מתקופת ילדותה לפי דבריה אפילו לא זוכרת את התקופה הזאת זאת אומרת לא היה לה שום זעזוע) והבאתי אותה ארצה. להודות לזה ששרתה ב.צ.ה.ל. יצאה לפנסיה ממשטרת ישראל. היום היא אשת עסקים מסודרת בזכות עצמה ובזכות הגנים החיוביים שלי שירשה ממני. יש לה מספר קטן של בעיות בריאות שקיבלה בירושה מאמא שלה. היא מבורכת בשני ילדים. היא אשה נאמנה לבעלה שהוא אבא מצוין, בשלן מעולה ובעל "10". היא גם פטרונה של כלב מכוער וטוב לב ושל כשישה חתולים. אני בטוח שהיא מעריכה אותי כפי שאני מעריך אותה. פרט לנושא כורסת הטלוויזיה שהבטחתי לה לפני כמה שנים בתור ירושה אם אני אמות. אולם זה לא הולך לי והכורסה עוד אצלי.
הבן שלי אורי
לבן שלי אין דעות בנושאים גשמיים כאלה, אם אני נורמאלי או לו זה לא משנה לו בחיים. בעצם אין לו בכלל דעות משלו בשום נושא כמו לכל החרדים, אלא רק הדעה של הרב שלו. הוא חזר בתשובה וחי בבני ברק, חרדי, וחי לפי הזרם הליטאי לאן שהוא שייך. לפי השקפת העולם של הזרם הזה, אם מישהו לא חרדי הוא גם לא יהודי, אלא הוא גוי. אם הוא גוי הוא לא בן אדם, אם הוא לא בנאדם אין מה להתייחס אליו. לכן הוא מחוץ לתמונה בנושא הזה.
בתי תמי
בתי הקטנה תמי טוענת שבשואה נפגע שיקול הדעת שלי, וחייבים להזכיר לי בכול נושא את המשפט "אל תגיד לאף אחד" או על תדבר בנוכחות X או Y. זאת אומרת רצוי שאשתוק בנוכחות אחרים. בגלל הסיבה הזאת היא מעדיפה לספר רכילויות רק לאמא שלה ולא לי. והיא גם מוסיפה "אל תספרי לאבא". לכן אני לא יודע רשמית שום דבר מה שאני לא צריך לדעת. האמת אני מבין את הסיבה להתנהגותה, אשתי מלווה אותה לכל אורך הנישואים, עוזרת לה בקיפול כביסה, בשמירה על הילדים ובכל דבר אחר ולא אני. היא גם לא יכולה לסבול שאני מבקר לפעמים באופן חיובי את התנהגות של הילדים שלה, הכוונה לנכדים שלי שאני באמת מאוד אוהב אותם. לדוגמא אני מזכיר להם לפני הארוחה שייקחו כמה שרוצים מכל דבר, אבל לפני שעושים את זה יגמרו מה שיש להם בצלחת. אני מסכים ומודה שמאז שהייתי כל כך רעב יש לי אובססיה לא לראות אוכל שנזרק. מה שקורה בערב שישי אחרי קבלת שבת, על השולחן (בין היתר) ערימה של פולקס עוף בצורת שניצל (שאני מכין באופן אישי בשבילם) הילדים לוקחים אחד, אחרי כמה ביסים מזיזים הצידה ולוקחים את השני, גם את זה מזיזים הצידה לכוון הראשון ולוקחים את השלישי בינתיים בתי מכינה את שקית הניילון בשביל השוקיים חצי שלמות שנשארו בצלחות שלהם כדי לקחת לכלב שלה. כדי למנוע את המהלך הזה (בנוכחות בעלה) אני לוקח את כל הצלחות מהילדים ואני אוכל את כל מה שהם השאירו. ולא נותן לקחת לכלב המפונק (אבל המאוד אינטליגנטי) שלה. אני מרגיש צורך נפשי למנוע בזבוז מהסוג הזה, ולא יכול לשון כל הלילה בגלל כאב בטן. כמובן מזכיר להם בצורה עדינה שיש ילדים "בביאפרה" שאין להם מה לאכול. בהזדמנות הראשונה, בתי מזכירה לי שלא נעים לה כפי שאני מתנהג בגלל הילדים וגם בגלל בעלה. ההערות שנדבק עלי בתקופת ילדותי ושאני לא מבין כלום בחינוך ילדים של תקופתנו. האמת שלפעמים עלתה לי בראש המחשבה הזדונית שאולי בכלל לא הילדים אשמים, אלא היא הדריכה אותם לאכול בכל מקום שמוזמנים בצורה כזאת כדי שתהיה גם לכלב ארוחה טובה מהמטבח שלי או של משהוא אחר. בקיצור כך מתחלקות הדעות במשפחתי הקרובה.
