האכסניה בדסק הייתה "מרכז שיקום ילדים ניצולי השואה בהונגריה" (בתום מלחמת העולם השנייה נותרו ברחבי אירופה מאות אלפי פליטים יהודים, רובם ניצולי השואה שהצליחו לשרוד את המחנות והגטאות השונים או שהסתתרו במקומות מסתור ובבתי משפחות זרות) פעילויות ארציות מגוונות של בני עקיבא שמשו כספינת דגל של התנועה בהונגריה, זה היה "כפר הנוער דסק"- כפר הנוער הדתי בגולה והכנה לעליה בלתי לגאלית לישראל והחינוך היה ציוני דתי. אני זוכר אחרי שברחתי מהבית עם חברי Ziga הגענו בשעות הצהריים ל-Szeged (עיר בדרום מזרח הונגריה במפגש הנהרות מורש וטיסה. העיר הרביעית בגודלה בהונגריה- כל הקהילה היהודית של העיר הושמדה בשואה), חיכתה לנו וליתר הילדים שחזרו מחופש, עגלה עם שני סוסים בתחנת הרכבת, עלינו עליה ויצאנו לדרך לכוון דסק. בשעות אחר הצהריים המאוחרות הגענו למחנה של הנוער הציוני נכנסנו לחצר גדולה שמשני צידיה היו מבני קומתיים. חברי הוביל אותי למבנה השמאלי שבו היה המשרד, עברתי את הפרוצדורה השגרתית בלי בעיות כולל בדיקה רפואית, לאחר שהצגתי את האישור המזויף של הורי להצטרף לפנימייה, היה לי הרושם שכולנו ידענו שהאישור מזויף אבל בלי לדבר היה לנו אינטרס משותף, לי לברוח מהבית ולהציל את עצמי מאבי בגיל ההתבגרות, ולהם- להביא כמה שיותר צעירים ארצה בעליה בלתי לגלית. במקום זה מצאתי משמעות לחיי, למדנו הרבה על ארץ ישראל, המקום היה יפהפה, היה מקווה מים טבעי ובאמצע האגם אי מלא עצים ופרחים גשר עץ יפה חיבר את האי עם היבשה, האוכל היה מצוין בערבים רקדנו הורה (הורה הוא ריקוד עם שמוצאו בבלקן, הוא הגיע עם העליות ממזרח אירופה לישראל,אפיין את תרבות היישוב בארץ ישראל באותה תקופה והפך מזוהה עם הציונות) מסביב המדורה ונהניתי מכל רגע. הדגש היה על השפה העברית, היו לנו מדריכים טובים מהארץ ובית ספר לתפארת.במוסד הרגשנו נהדר בניגוד למה שעברנו בימי השואה בשנים 44-45, לא היינו רעבים, אוכל היה בשפע לא הייתה גרדת באף מקום, ומה שחשוב לא היו לנו כינים שאליהם כל כך הורגלנו. הלימודים לא היו בראש מעייניהם של הילדים, הייתה ציפייה מתוחה לעליה בלתי לגלית לארץ ישראל, כל כמה זמן יצאו לדרך קבוצות ילדים יותר מ- 30-40 במספר בהדרכת והשגחת השליחים, הבריחה הייתה מהונגריה דרך הגבול לאוסטריה על יד העיר Szombathej למחנה עקורים שבגרמניה ומשם בהמשך לארץ בודפשט היה מקום מילוט ברחוב Grof Zicsi Jeno. בבודפשט. המסלול השני לבריחה היה דרך הגבול ליוגוסלביה ומשם ל-Zagreb . השמירה בלילה בדסק תרמה לתחושת גבריות של בני 14-15 אשר שמרו לילה-לילה במשמרות. הנערים זכו להחזיק רובים ולחוש שסומכים עליהם והוסיפו יוקרה למעמדם בעינינו, אנחנו הקטנים ראינו בהם חלוצים גברים וגיבורים (התואר "חלוץ" היה למושג נשגב במפעל הציוני, דוד בן-גוריון הגדיר חלוציות כך: "מה זאת חלוציות? זוהי הכרה בשליחות היסטורית והתייצבות ללא תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה - לרשות השליחות הזאת. --- חלוציות - זהו הכישרון המוסרי וההכרח הנפשי לחיות יום יום לפי צו המצפון ולפי תביעת היעוד". מעשה החלוציות טמון עוד בימי התנ"ך, כמסופר בספר "במדבר" פרק ל"ב על חלוצי העם העברי בארץ ישראל: "ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה'...ונכבשה הארץ..." ( איפה הם היום ?????). בחורף היה מחסור בעצי הסקה אסור היה לכרות עצים מהחורשה (היה מעבר לגדר המחנה שטח נרחב של עצים גבוהים וצפופים) אבל הסרבים (מדינה באזור הבלקן) באו בלילה וכרתו וגנבו עצים מהיער, השומרים הצעירים ירו באוויר הבריחו את הסרבים והביאו את העצים למחנה וחיממו את החדרים שלנו .
אני זוכר את "צ'ולנט" השבת (תבשיל זה נוצר מאחר ולפי ההלכה היהודית יש איסור לבשל ביום שבת, ויש איסור על הבערת אש ביום זה. עם זאת לפי טענת הפרושים, המקובלת ביהדות, יש היתר להתחיל במלאכה לפני כניסת השבת ושהיא תתבצע בשבת. כדי לאכול מאכל חם בשבת בצהריים היה צורך לבחור במאכל שבישולו יתחיל לפני כניסת שבת ושיארך זמן רב, מה שימנע ממנו להישרף עד לאכילתו, ולכן נוצר מאכל זה) שהיו מבשלים אצל האופה שגר בצד שני של הכפר, פעם כשהבחורים המבוגרים הלכו להביא את הסיר הגדול עם הצ'ולנט במריצה ואני הצטרפתי אליהם כזנב, המריצה נתקעה באיזה אבן והסיר עם הצ'ולנט התהפך ונשפך לכביש על השלג. יש לציין שבאותם הזמנים לא היה אספלט וכמעט לא היו מכוניות, התחבורה מכל הסוגים התנהלה על ידי עגלות וסוסים או פרים שמשכו אותם, בעלי החיים האלה סימנו כל סנטימטר עם החרבון ומה שמתלווה לזה לכל לאורך הכביש, אנחנו אספנו את כל הצ'ולנט עם השלג ועם הבוץ המעורבב, מי יודע במה, שצבעו היה זהה כמעט לגמרי עם שרידי "הצ'ולנט" שבסיר, החזרנו לסיר ולקחנו ליעדו. כולם אכלו בתאבון אבל אנחנו חיפשנו תחליף למנות שלנו באותו יום. אני גם זוכר שהייתה מגפת שיתוק ילדים (המחלה נגרמת על ידי נגיף הפוליו. בעבר היה שיתוק הילדים מהמחלות הנפוצות בעולם) בהונגריה והיינו בהסגר בערך לחודש ימים לא הייתה כניסה ויציאה מהמוסד והג'וינט שלח לנו תרופות לחזק אותנו. אני נהניתי בפעם ראשונה בחיים מכל רגע, אולם אחרי כמה זמן הגיע המשטרה לחפש אותי, אני ברחתי מהם העירה עם עגלה שמביאה מצרכים, אולם עצרו את העגלה בדרך הורידו והחזירו אותי הביתה להורי. בבית קיבלו אותי בחיבוק גדול כמחווה של אהבה, והערצה על בריחתי. שהתבטאה במכות נמרצות עם החגורה על ידי אבי האהוב ז"ל על ישבני. הסימנים נשארו עלי זמן רב. הפעם לא ויתרתי וניהלתי מלחמה עיקשת על זכויותיי לחזור לדסק. כולם התנגדו לכן נאלצתי ללוות כסף מהמקומות המוסתרים ולברוח פעם שנייה. חזרתי לפנימייה, קראו לזה הכשרה (ארגון חינוכי יהודי). הפעם לא שלחו אחרי את כל המשטרה ויכולתי ליהנות מהאווירה הישראלית בהונגריה ולהמתין לתורי לעלות ארצה עם עלית הנוער. בינתיים שלא להשתעמם, גנבתי כמה שמיכות מהמחסן שהיה קרוב לחדרי והחלפתי אותם עם הסרבים על הגבול תמורת אקדח פרבלום מתוצרת אוסטרי. בזמן הפנוי שלי עשיתי מטווח עם כמה מחברי שהיו גם כן יצירתיים ולקחו כמה שמיכות לצורך התמחות במסחר, וכדי שנהיה מוכנים להילחם בארץ ישראל נגד מי שצריך. היינו אידיאליסטים, בזמנו ובמקום זה, כך היה מקובל. יתכן שהסיבה הייתה שלמדנו הרבה על ארץ ישראל ומה שקורה, זיכרונות השואה ליוו אותנו, לא שכחנו את שעבר עלינו ורצינו להיות מוכנים כשנגיע ארצה להלחם על מדינת היהודים ולבנות עתיד בטוח לנו ולילדנו . בסופו של דבר הגיע הזמן לזוז.
השליחים (שהיו נציגים ישראליים, שנשלחו על ידי ארגון יהודי-ציוני לקהילה יהודית בתפוצות. רובם נשלחו על ידי הסוכנות היהודית או על ידי תנועת נוער. חלק מהשליחים היו מורים וחלקם שליחי עלייה) ארגנו את הקבוצה כ-50 ילדים ומלווים קיבלנו את ההוראות המתאימות ארזנו את תרמילי הגב לבשנו מדים של צופים (אגודה שייסד הלורד רוברט באדן-פאוול ב-1907, כמערכת חינוך משלימה למערכת החינוך הפורמאלית, מתוך מטרה להכין בני נוער לחיי יצירה ותרומה לחברה). למחרת בבקר יצאנו בטור ארוך עם שירה של המנון הצופים לכוון הגבול ליוגוסלביה. קרוב לגבול התפצלנו לשני קבוצות הקמנו
זה אני בתור צופה
מחנה במרחק של קילומטר בערך מהקבוצה השנייה. אני הייתי מאוד עצוב מכיוון שהייתה לי חברה שחשבתי שאני מאוהב בה שמה היה מרים היה לה צבע שיער חום מסודר בצמה אחת ארוכה באמצע עיניים גדולות חומות. היא הייתה יפה מאוד בעיני, היא הייתה בקבוצה השנייה, ביקשתי לעבור למחנה השני אבל לא אפשרו לי וליבי נשבר באופן זמני. חיכינו לזמן המתאים לעבור את הגבול ולהמשיך לכוון ישראל. ישבנו במקום כשלושה ימים העברנו את הזמן בפעילות רגילה שהייתה מקובלת אצל הצופים כדי לבלבל את האויב, וביום השלישי בלילה יצאנו לדרך בחושך לכוון הגבול. אחרי כחצי שעת הליכה מאומצת בשטח קשה נשמעו צעקות עצור, נדלקו פנסים וכולנו נעצרנו על ידי משמר הגבול ההונגרי. הביאו אותנו במשאית בילינו את הלילה בחצר המשטרה למחרת הצהרים שחררו אותנו והמלווים לקחו אותנו בחזרה לדסק. חזרנו למחנה, אותנו לא שאלו בכלל, היינו ילדים, חקרו רק את המדריכים הם טענו שתעו בדרך וגם הם שוחררו אבל לפי לשון הרע שהחיילים בגבול ידעו בדיוק מה הולך ועצמו עיניים תמורת טובות הנאה אבל כדי להעלות את המחיר מדי פעם היו יותר פעילים להראות מי בעל הבית, והכסף שמקבלים לא בדיוק מספיק לשתיקה שלהם. הקבוצה השנייה ניצלה את הבלגן והצליחה לעבור את הגבול בשלום. לאחר זמן מה נודע לי שהם הגיעו עד האוניה אולם האוניה טבעה בדרך (לא בדוק) ואהובתי נספתה ואני נשארתי "אלמן" בגיל צעיר. אילו היו נותנים לי בזמנו לעבור לקבוצה השנייה היום הייתי בחברתה ולא יכולתי לכתוב את זיכרונותיי. נודע להורים באיזה דרך שבנם האהוב נתפס על הגבול כשהיה בדרכו לעזוב את המולדת היקרה. הידיעה כנראה פגעה בכבודם שכן לא הודעתי להם על הצעד הגורלי ולא נפרדתי מהם. אבי הגיע בריצה לדסק, תפס לי את האוזן ולא עזב עד שהגענו הביתה. שם עברתי סידרת חינוך בהדרכתו של אבי כשהוא נעזר במקל ארוך וגמיש למען השינוי במקום החגורה. הסימנים התחדשו על ישבני בצורת זברה ומכוון שלא היה שם יותר מקום הוא עבר לגב שלי. עקב המכות נאלצתי לישון על הבטן תקופה ארוכה.
עם המהלך הזה בעצם הסתיים מבחינת פעילות כל מה שהיה קשור מבחינתי לתקופת השואה.
