למה אתה הכי מתגעגע?
מביט לתקרה עם ידיים משולבות מעל הראש, אני הכי מתגעגע לילדות שלי, לארגז החול, לחוסר התחייבות לכלום, לתמימות המתוקה, לחוסר הידיעה לכלום לשאלות הרבות שהיו לי, "למה"?, "מה זה?" בעיקר "מה זה?" זה המוטיב שהיה בקטנותיי.
האמת שאני התחלתי לדבר בסביבות גיל שלוש וחצי ממש מאוחר אז רוב הפעמים שהייתי רוצה להגיד משהו הייתי מסמן עם האצבע המורה שלי על אותו דבר שאני רוצה, למשל סבתי זכרונה לברכה שנפטרה לפני 11 שנים בערך כנראה אני לא ממש זוכר וגם אני מתעצל לזכור, הייתה מטפלת בי היא הייתה סוג של מעון בשבילי, ממש ככה, הייתי תמיד מסמן לה שאני רוצה טופי עם קול צרוד והיא הביאה לי תמיד טופי של ריבת חלב, זה משהו שאני באמת לא אשכח ולא רוצה לשכוח כי זה זיכרון מתוק מסבתא שלי.
שגדלתי קצת אז הייתי הולך אחרי הבית ספר ישר אליה ואוכל אצלה, היו לה ימים מדוייקים מה להכין בכל יום, דודה שלי עד היום זוכרת את זה, אני פחות או יותר זוכר, הייתי אוכל בתאבון רב.
אז בגדול אפשר להגיד שאני הכי מתגעגע לסבתא שלי ולקטנות.
אמרת שלא רוצה התיחבות לכלום.
אני תוהה למה הוא כזה קר לגבי זיכרון שלי על סבתא שלי והוא לא רוצה להתמקד בה, הוא רוצה להתמקד בחיסרון שהוא חושב לנכון להתמקד, לפי דעתי זאת חוצפה שאין כדוגמתה, באמת, כי אני שופך את הלב שלי לגבי סבתא שלי והוא רוצה להתמקד בחוסר התחייבות שלי. אני אענה לו, אבל אשאל אותו לגבי סבתי.
נכון אני לא רוצה התיחבות לכלום, כי ביניינו מי רוצה התיחבות, אנשים מקטרים על זה שיש להם אוברדרפט בבנק וחייבים לנושים שלהם כסף, ובכלל המצב של היום אתה ממש רוצה להחזיר להם את הכסף כי אתה באמת לא יודע מה יקרה לך אם אתה לא תחזיר לו, אתה תמצא את עצמך מאחורי סורג ובריח של גן עדן ומתחנן שיכניסו אותך לשם, אבל לפני זה אתה עובר על הסרט של החיים שלך ומעמידים אותך בפינה, אתה אומר:" מודה, מודה, מודה". "אשם, אשם, אשם" וגם זה סוג של התיחבות שאתה לא רוצה לעבור, שופטים אותך שלושה מלאכים ומעליהם יש את הקדוש ברוך הוא שמחליט מה לעשות עם אותו בובה על חוט שמה לעשות הזדכה על הציוד שלו, ביררו את המק"ט שלו ושמו אותו באפסנאות של הבלתי משומשים, למה שלוש עכשיו אני שואל את עצמי, כי זה כמו בבית משפט רגיל רק לבן ומסודר יותר, ואת האמת אם היו אומרים לי מה אתה רוצה לקחת איתך למעלה זה "מצלמה" לתעד את מה שהולך שם זה נורא מסקרן אותי.
עכשיו שאני מדבר על המתים שוב הפלגתי בדמיונות שלי ושכחתי שאני צריך להגיד לו על הזיכרון של סבתא שלי פשוט מדהים איך הוא פסח על זה, אבל אני אחכה לסוף נראה מה יהיה.
אז בגדול אני לא רוצה להתיחב, טוב לי עכשיו להתיחב רק ללימודים שלי.
אז מה אתה רוצה ללמוד?
ברגע שהוא שאל אותי את השאלה הזאת שהייתה קצת ברורה מאליה קמתי בסליחה לשירותים והרהרתי לעצמי תוך כדי שאני עושה את צריכי שהוא שואל אותי לא שאלות פסיכולוגיות בכלל אלא הוא שואל שאלות שהוא רוצה לשאול, אבל למה הוא לא התמקד בסבתא שלי זה במעצבן אותי, אני כמעט בכיתי לו שם והוא בכלל לא הזיז לו, "זקן מעופש", נראה לי שאני פשוט אברח לו בעמצא ולא אראה את עצמי שם יותר כי הוא פשוט מעצבן. סגרתי את הדלת של השירותים סוגר את הרוכסן מסתכל בחדר של הפסיכולוג רואה אותו ישן עם עכביש שעושים כורי עכביש מהאף הארוך שלו ישר, לשולחן שהוא שם את הרגליים, לקרוא לזה שולחן עבודה זה פשוט מאוד מעליב גם אותי ובעיקר אותו.
יצאתי משם מבלי להעיר אותו. בכלל לא רציתי להפריע לעכביש שעשה יצירת אומנות על הזקן.
האמת שיצאתי משם לא הייתי בכרח עצבני, הייתי יותר בכיוון של תהייה מוזרה למה זה ככה ולא בדרכים המאוד מקובלות שפסיכולוגים עושים, עם ככה הוא עובד אז שמעו זה לא מעניין אותי ואיני רוצה להמשיך להיות אצלו.
האמת שגם אני לא כל כך בסדר, אחרי שאלה אחת שהוא שאל אז אתה תוקף אותו, זב קצת לא בסדר, זה ויתור עצמי לטיפול מאוד גדול.
חזרתי לשם, דפקתי בדלת אף אחד לא ענה, אני פותח את הדלת ואני רואה רק שלד עם כורי עכביש שעושים שם חינגה, עם אותה תנוחה שהוא היה מתי שאני עזבתי. אני מתקרב לשולחן בלי פחד בכלל ורואה שם פתק קטן שרשום בו: "אחזור בקרוב", מאחורי הדף היה רשום "לכל המעוניין שידבר איתך"
צמרמורת חלפה בגופי זרקתי את הפתק לפח ודמעות זלגו בעיניי ופתאום פרצתי בבכי קולני. מסתכל לשמים והם באמת מסתכלות עליי
