תולדות

I.

פיוס

מזה זמן-מה

לא באו המילים אלייך.

לילותייך שקטו

מבעד צלצולי הרפאים.

מזה זמן-מה

לא נבעלו דפייך,

ונולדה בך תחושה

כי משהו חומק ממך.

ביקשת להסיר הקללה

מעלייך.

ביקשת להיות

כאחד האדם.

והנה מוצע מבוקשך

בפנייך

וליבך מתכווץ בדאבת היצירה.

II.

בצער תלדי

מילים יקרות,

פלאיות,

עדיי-עד, עדיים לנפשי;

כסופות כקרני הירח,

זהובות כפני כלתי,

אלוהות זעירה מקופלת

בכל אות הנפרשת מולי.

מילים יקרות,

ידידות בוגדניות,

ממלאות ומרוקנות את נפשי;

פקוחות כעיניי תלמידיי,

זקורות כאשמת חטאי,

תפילה וניגון ונבואה

בכל שורה הנחתמת בפניי.

בנותיי הן, מילים מופלאות,

בצער ילדתי אותן,

ועתה

פרחו הלאה ממני.