אור בערפל

ערפל וחיוך / מוטי לקסמן, אב, תש"ע

הכל שונה, כל כך משונה.

כאילו תייר במציאות לא מוכרת, בארץ לא נודעת.

גם פה, על אחד מספסלי ההמתנה בתור לקבלת תרופות בבית המרקחת, עיניו בוהות קדימה הן רואות את הממתינים לרכבת שאינה מגיעה.

ראשו פונה שמאלה ליושבת לידו; כף ידה הימנית אוחזת, מלטפת קלות את כף ידו השמאלית.

לא כל כך ברור לו, עיניו שואלות: "בעצם למה? מה פתאום?"

אבל, הקשר חם, המגע נעים, רכות זורמת לתוכו.

הוא שואל בלחש: "לאן נוסעים?"

"נוסעים?" כמעט שואלת אשתו, אבל היא יודעת שאין טעם, לכן היא אומרת:"רחוק, רחוק מכאן."

"כן, רחוק מאוד" ממשיך יקותיאלי, זהו שמו. הוא מניע מעט את כרסו התפוחה יחד עם כל איבריו המלאים מאוד, קרחתו הגדולה סבה קלות ימינה ושמאלה.

איש מתקרב.

יקותיאלי ממקד בו את מבטו.

הוא אינו קולט שאשתו אומרת לאיש: "הוא באלצהיימר".

האיש מתקרב אל יקותיאלי נוטל את ידו הימנית בשתי כפות ידיו אוחז בהן בחום מספר שניות ושואל:"יקותיאלי, אתה זוכר אותי?".

השאלה נקלטה, מצחו של יקותיאלי מעלה קמטים, עיניו כאילו מחפשות.

אור בהיר עולה בהן והוא לוחש:"בטח שאני זוכר, אי אפשר לשכוח את החיוך החם שלך, שמואליק".

יקותיאלי מחבק בחום את כפות ידיו של שמואליק.

אשתו אינה מאמינה, גופה רועד קלות.

שמואליק מחייך בחום אל יקותיאלי.

שניות אחדות נעצר העולם.

כפות יקותיאלי מרפות מידי שמואליק. ראשו מופנה לאט שוב לאוויר.

ערפל האלצהיימר חוזר.

אבל, החיוך נותר, הוא אינו סר מפניו של יקותיאלי, עיניו זוהרות אור.

רק דקות ספורות.

כולן חסד.