כי כאן ארצה להיות..

פרק קצר שפירסמתי בעבר באתר "מקושרים", שם גם נכתב..
הייתי שמח שיזכה לבמה מעט יותר מוערכת ומתאימה לו - ולכן אני מפרסם אותו כאן.

הגשם דפק בחוזקה על דפנות החלון החום-כהה של החדר..
זה היה אותו חדר מוכר - עם הריח המיוחד שלו, הבגדים הפזורים בצד, המערכת החצי דלוקה (הוא אהב מדי פעם, בהחלטה של רגע, לשים איזה שיר ישראלי מוכר ולעצום את עיניו למנגינה שחדרה עמוק לליבו), המנורה הלבנה לצד המיטה והמצעים הנקיים שתמיד היו פזורים עליה, מוכנים לשנת לילה טובה.
"תודה אמא..", הוא חשב לעצמו באותה שניה.

אבל הפעם היה משהו שונה מתחת לאותו פוך, באותו יום חורף סגרירי.. את אותן שעות הלילה הקרות הוא לא בילה לבדו באותו החדר המוכר - ובכל פעם שהוא עטף אותה במגעו וליטף אותה בעדינות, הוא ידע במאה אחוזים שזהו לא חלום ליל קיץ דמיוני (או חורף, תלוי איך מסתכלים על זה).
פעם ראשונה שהם בילו יחדיו באותו החדר המוכר.. זאת אומרת, מוכר לו - לא בהכרח לה. פעם ראשונה שהוא הביא אותה אליו הביתה.. ובכלל, פעם ראשונה מזה זמן רב שהוא עמד עם חיוך חצי מבויש מול הוריו, וסיפר להם, בקול רועד: "שלושה חודשים ביחד".. וכמעט גרם לאמו התקף לב. הוא לא ממש ידע למה, אבל באותה שניה הוא הרגיש כמו מלך העולם.. כאילו אף אדם לא יכל להרוס את החמימות הפנימית שאפפה אותו עכשיו.
אחרי הכל - אף אחד לא יכל לקחת את תחושת האהבה המתוקה שלו ממנו, וזה לא שקר..

והיא?, היא כבר היתה חצי רדומה על הכר..
באותו הלילה היה כה קר בחוץ, שבאמת אי אפשר היה להאשים אותה. אחרי הכל, לפני שעה וחצי הם רק חזרו מתחנת האוטובוס ספוגים במים מכף רגל ועד ראש.. ושום מקלחת (למרות שהיתה גדושה במים חמים, האמינו לי) לא יכלה לסלק את אותה הרגשה קפואה.
מצד אחד היא רק רצתה להמשיך להרגיש במגע המגן והאוהב שלו סביבה, ולקוות שהוא לעולם לא ירפה.. אך מצד שני, היא רק קיוותה ליפול לשינה ארוכה ועמוקה ולהעלים את אותה עייפות מוכרת ששוב, היכתה בה.

"כל פעם היא מצליחה להמתיק לי מחדש את הלב", הוא חשב לעצמו, "..אפילו עכשיו, הוא עדיין פועם באותה החוזקה כמו בפעם הראשונה".
הוא חיבק אותה מעט יותר חזק.. וקירב אותה אליו קצת יותר. הוא יכל להבחין באותו חיוך מתוק בזווית של השפה התחתונה שלה.. אבל הוא העדיף לשמור אותו בסוד לבינתיים.
"אני לא יכולה להחליט מי מחמם יותר.. אתה, או השמיכה שלך?", היא לחשה לו..
"לעומתך, אני יכול לומר לך בודאות מי מחמם לי את הלב..", הוא השיב.
"השמיכה, הא?", היא צחקקה בשקט..
"בדיוק..", הוא חייך אליה ברוגע, "שוב, ניחשת נכון".
"אני כבר מכירה אותך טוב מדי.. ואני יודעת שרומנטי, אתה לא".
"גם אני יכול להפתיע, את יודעת.. יש בי כל מיני צדדים", הוא השיב לה בזמן שבחן את עיניה החצי רדומות, חצי פקוחות.
"זה רק בגלל שאתה רוצה טובות הנאה על כל חיבוק אוהב..", היא אמרה לו בעודה מתכרבלת עמוק יותר בחיקו .
והוא, בעודו חש בה, ומחבק אותה בכל כוחו אל חזהו, מתחת לשמיכה העבה.. נשק לה על המצח, ולחש לה ברכות: "..או שאולי אני רק רוצה להעניק לך את כל החום והאהבה שליבי מסוגל להכיל".

לאחר אותה לחישה מסתורית, שקט החל שורר בין השניים.. אך לא שקט מביך, שדומה לאחד שנוצר כשאין עוד מה לומר.. אלא מן שקט מתוק כזה - כמו שניתן לתאר בין שני אנשים האוהבים אחד את השני בכל מעודם ונשמתם.

"אני אוהבת אותך כל כך..", היא שירבבה מבין שפתיה, בקושי רב.
באותו הרגע היה קשה לנחש האם היא אמרה זאת לעצמה - או שמא קיוותה שהוא יישמע את אשר תאמר לו.
אך הוא שמע..
"ואני לא אפסיק לאהוב אותך, לעולם..", הוא שירבב מבין שפתיו הלוחשות..
משחק את אותו המשחק שהיא אהבה כל כך לשחק עימו.

כי כך תמיד היו הדברים בינו לבינה..
אך באותו לילה גשום, באותו חדר מוכר, לצידה.. הוא באמת הבין עד כמה הוא אוהב ומעריך את בחירת ליבו.