בובות בבושקה

 אור ישבה באולם ההרצאות והתחילה להתלבט על מה היא תכתוב.

 המטלה נראתה לה משהו קשה במיוחד

 מאחר ורוב זכרונות הילדות שלה היא שכחה.

 הזכרון הכי חזק שלה היה היום בו היא עלתה לארץ.

 היא זכרה שנסעה עם הוריה בסובארו ישנה לאורך החוף.

היא בחיים לא ראתה ים

 וכשראתה היא  חשבה שזה הדבר הכי יפה שהיא ראתה מעולם.

 לאורך החוף היו עשרות אקליפטוסים גבוהים שהגיעו עד השמיים.

הם היו כל כך גבוהים שהם נגעו בשמש שהייתה חמימה ומלטפת

 כל כך שונה מהקור מהארץ ממנה עלתה.

משם היא זכרה רק מדרונות של שלג לבן שכיסו את כל הרחוב.

 היא זכרה את עצמה משחקת עם אחיה וחבריו במגרש ליד הבית.

 הם שיחקו כדורגל ומדיי פעם נגררו לקטטות של בנים.

 תמיד כשאחיה היה נפצע הוא היה מבקש ממנה לנשק

 את ידו ולשתות את הדם שלו ותמיד היה מחייך אליה

 ואומר בזכותך הפצע נרפא. היא גם זכרה את היום בו גלשה עם אביה

 במזחלת במדרון ליד הבית.

 הם גלשו במהירות עצומה במדרון ופתאום המזחלת איבדה שליטה

 וגלשה לכל מיני כיוונים ובסוף התנגשה בחסר בית עם בקבוק בירה

 שעבר לתומו ברחוב

 היא זכרה שהבקבוק התנפץ לה על הראש

 היא בכתה ואביה מיהר לייבש את דמעותיה

 הוא חיבק אותה והיא הרגישה שוב רגועה.

אור ישבה וכתבה את הזכרונות האלה

 ניסתה להזכר בזכרונות נוספים מהילדות שלה.

 היא ניסתה בכל הכוח אבל לא ממש הצליחה.

 חוץ מזה חשבה למה לה להזכר שוב בשאר הזכרונות שקרו מאוחר יותר.

 אלו דברים שהיא שכחה מזמן

 ובטח שלא רצתה להזכר בהם שוב.

 היא חשבה לעצמה שעדיף ככה לזכור את הילדות שלה.

היא ניסתה לכתוב על מה שקרה כשהיא עלתה לארץ.

 אלו היו רק רסיסי זכרונות.

 זכרונות על אמא שלה שהיה לה נורא קשה במדינה החדשה

 שבכתה בלי סוף. היא זכרה שהרגישה חסרת אונים

 במיוחד כשהיא היתה שם כשאמא שלה נכנסה להתקף זעם ורק היא הייתה לידה.

 היא זכרה איך משכה בשערותיה,

 הרביצה לה,

היא זכרה שרצה בכל הבית וניסתה למצוא מחבוא ממנה.

 היא זכרה גם שמיד לאחר מכן אמה הייתה באה ומחבקת אותה

 ומבקשת ממנה לשכוח את מה שקרה.

מה שהיא לא יכלה לשכוח מה שהיה זכרון שהדהד עוד בכל גופה

 היה הזכרון של האהבה הראשונה שלה.

 היא זכרה עד היום את המגע המלטף של אורי,

את הקול המרגיע שלו,

 את השעות שהם דיברו וצחקו,

היא זכרה בעצב את מה שאמרה לו

 it's you and me baby, against this mad,mad worldכשהיה רב עם הוריו.

 היא זכרה את השעות בהם ישבה על הרצפה עם לבבות מגומי

 היא שיפדה אותם אחד אחד לזר שיפודי גומי

 אותם נתנה במתנה לאורי אחרי שנה ביחד.

 היא זכרה את היום בו עמדו מתחת לבית שלו בחניה

 כשהיה מבול בחוץ והתנשקו צמוד לקיר

 הוא אמר לה אין אני פשוט יודע את זה בלב

 שאין יותר אהבה מזה פשוט אין.

היא ניסתה לשכוח מה שקרה אחר כך.

 את עשרות הריבים שבאו אחר כך,

את עשרות המבחנים שהיא העמידה אותו כדי שיוכיח לה את אהבתו כל פעם מחדש.

 את הפעמים שהיא הייתה בוכה כועסת ומרחיקה אותו ממנה

 כל פעם שהיה לה את החשש הקטן בלב שהוא עלול לפגוע בה.

כל ריב שהם רבו היא הייתה מייחלת בכל גופה שאורי יתקשר

 יבקש סליחה ויוכיח לה מחדש שהוא אוהב אותה ורק אותה.

היא גם זכרה את הסוף שבו היא עזבה אותו

 היא לא יכלה לעשות זאת פנים מול פנים

היא ידעה שמבט אחד בעיניו יגרום לה להשאר איתו לנצח

 היא התקשרה אליו בטלפון ונפרדה ממנו.

 היא זכרה שהלכה משום שאהבה אותו יותר מאשר את עצמה

 שהבינה שהיא חייבת ללכת כדי להפסיק לפגוע בו

 כי יותר ממה שפגעה היא לא יכלה לפגוע יותר.

מדהים. פשוט מדהים חשב ארז לעצמו כשקרא את החיבור של אור.

כמה רגש יש לבחורה הזאת.

אני לא מרגיש שום רגש, רק שהולכים ממני

 אני מתחיל להרגיש רק שאני חושש לאבד מישהו.

 אבל אני אין לי כוח לחקור את עצמי ככה לעומק אני בסדר.

תמיד הייתי בסדר ואני אהיה בסדר, אז מדיי פעם אני מעשן כדי להרגע,

אבל זה סתם מתוך הרגל ונכון שכולם אומרים שאני מכור

 שאם לא הייתי מעשן הייתי מצליח יותר בחיים

הייתי לומד והייתי מצליח יותר להתרכז

אבל הם לא מבינים שלהפך כשאני מעשן זה עושה לי טוב,

אני הרבה יותר מרוכז ורגוע עם עצמי.

 רק כשאני לא מעשן אני לא רגוע ומפוזר.

טוב, צריך להתקלח אמר לעצמו ארז ההורים מחכים לי לארוחת שישי.

 זה תמיד עושה לי רגשות מעורבים לחזור לבית של ההורים.

על השידה בכניסה יש עשרות תמונות שלי ושל האחים הגדולים שלי וההורים מהילדות.

 התמונה שאני הכי אוהב זה התמונה שלי ושל ההורים רכובים על פיל באפריקה.

 כולם אומרים שיצאתי חמוד בתמונה בגלל התלתלים שלי והשמחה בעיניים.

יש גם את התמונה שלי עם האחים הגדולים שלי מאיזה טיול לשוויץ.

 הייתה לי ילדות טובה, רגועה, יציבה עם שני הורים שאהבו אותי מאוד.

 אהבתי שאבא שלי היה בא לצפות בי בתחרויות שלי של האופניים תמיד כשהוא היה מגיע הייתי זוכה מקום שני או שלישי והוא היה מחבק אותי אחרי זה.

אני גם זוכר במעורפל את היום הזה שהייתי בן 14

  שניהם הושיבו אותי בסלון ואמרו לי בעצב ששניהם חולים בסרטן.

 הסרטן במצב מתקדם ושלא ידוע כמה זמן נשאר להם לחיות.

אני זוכר את אותו יום במעורפל כי באותו ערב ברחתי מהבית

 ישבתי עם החבר'ה ועישנתי בפעם הראשונה ג'וינט.

 פתאום הכל היה בסדר, הרגשתי שלווה שמילאה אותי

  הרגשתי בסדר ושיהיה בסדר.

 אחרי כמה חודשים קמתי לביה"ס ונכנסתי לחדר של ההורים

 ראיתי על הכר של אבא שלי עשרות שיערות מפוזרות.

 רצתי לחדר והסתגרתי

 החום שלי עלה הרגשתי פחד ובלבול וחוסר אונים

 ננעלתי שעות בחדר ולא ידעתי מה לעשות יותר.

אחרי כמה שנים וטיפולים הסרטן נרפא אצל שני ההורים שלי

החיים חזרו למסלולם.

 גם החיים שלי נשארו באותו מסלול

 עישנתי כל יום והרגשתי שהכל בסדר.

את מעיין הכרתי בגיל 20 כשהשתחררתי מהצבא.

 יצאתי עם בנות לפניה, נמשכתי,נדלקתי,כבשתי,

 אבל אף פעם לא הייתי במצב של אהבה.

הרגשתי נאהב, הרגשתי תמיד נוח, רגוע, עטוף באהבה.

 ידעתי גם שהיא אוהבת ואת מי שאני בפנים.

 הייתה בה אמת היו לה ערכים משלה שעליהם היא לא התפשרה.

 אני פחדתי לתת אמון ולהתקרב עד הסוף.

 תמיד האמנתי שאנשים שאני אוהב יכולים ללכת, לבגוד.

 אז תמיד בגדתי לפני שבוגדים בי.

 זה לא היה בהכרח בגידה,

אבל לפעמים זה היה פלרטוט עם אחרות,

נשיקות,

 לפעמים גם מעבר.

עדיף היה לי לפגוע במערכת היחסים שלי

לדעת שהיא נהרסה בגללי ובגלל ההרס העצמי שלי

 כדי לא להתמודד עם הידיעה שעזבו אותי בגלל שלא אוהבים אותי יותר.

 את היום שמעיין נפרדה ממני אני לא אשכח בחיים.

 הרגשתי שהלב שלי נפער

 הפצע שהיה שם קודם החל לשותת ולטפטף,

טיפות הדם זלגו לתוך מעיין של כאב.

 ההשתקפות במעיין לא השיבה לי את המרפא לחולי.

 מאז ידעתי שרק כשאני מאבד מישהו אני מסוגל להרגיש.

אלה התכוננה ליום הזה שבועות וימים ארוכים.

היא קראה עשרות תסריטים

 שעות על גבי שעות עד שבחרה את התסריט " בובות בבושקה" שכתב ארז.

 היא עשתה אודישנים לשחקנים רבים לתפקיד של ארז.

 הגיעו הרבה שחקנים מתחילים לאודישנים,

שחקנים שסיימו את בית צבי שבאו בבטחון עצמי ועם חיוך מיליון דולר

 כאלה שסיימו אצל ענת ברזילי

היה להם מבט מתנשא על האחרים משום שסיימו בית ספר בוטיק קטן שעלה להורים שלהם 30,000 ₪ לשנה.

אך היא ידעה שכדי להחיות את דמותו של ארז על הבמה במציאות

 היא תצטרך למצוא מישהו שונה.

מישהו שיצליח להעביר על הבמה את הקונפליקטים הפנימיים של ארז

 בצורה אמיתית וכנה

 שיצליח להציג את חרדת הנטישה שלו ואת הרגש העז שלו למרות החזות האדישה

בצורה שתיגע בליבם של הצופים.

היא ידעה שהיא צריכה למצוא מישהו

 שהצופים ירגישו אליו אהדה וחמלה

למרות דמותו הסבוכה והבעייתית מבלי לשפוט אותו בצורה שתיגע בליבם.

הוא אמנם מדכא את הרגשות שלו

 אך הם נגלים לפעמים כשהלב חווה את הדברים שהוא חווה בעבר.

 אלה ישבה בביתה ביפו ממתינה שהשעון יראה שבע והיא תצא לכיוון מכוניתה

 ותסע להיכל התרבות לבכורה של ההצגה שלה.

היא חשבה לעצמה שלפחות ארז מרגיש משהו כשהרגשות שלו צפים

 היא יודעת על עצמה שהיא לא מרגישה כלום כבר שנים.

 כל לילה בזמן שהיא ישנה היד שלה או הרגל שלה נרדמים

 לפעמים אפילו היא מתעוררת מזה.

אלה לא ידעה איך למנוע את זה

אבל נראה לה שזה לא ממש בריא שכל לילה הדם לא מגיע ליד באופן נורמלי.

לפעמים גם הרגל השניה והיד השניה נרדמות והדם מפסיק לעלות

 גם לבטן והיא מרגישה משותקת.

 הפעם היחידה בחיים שהיא הרגישה ככה הייתה כשאביה החורג עלה עליה בגיל 7

 הניח את ידו הגדולה על פיה התחיל למשש אותה

 להחדיר לתוכה את אצבעותיו הגדולות.

גם אז היא הרגישה משותקת בכל הגוף, מבוהלת, קפואה

לא הצליחה להזיז שריר.

 מאז היא לא הרגישה כלום.

הפעמים היחידות בהן הרגישה משהו

 היו כשהייתה מקיימת עשרות סטוצים אקראיים עם בחורים שרק הכירה

ברוזה פארקס או בשכן.

 לפעמים הם היו מושכים אותה לאחד מתאי השירותים בבר

 אחרי חמש דקות הייתה יוצאת מהשירותים

 מזמינה כוס נוספת של לפרוייג 15.

לפעמים הם גרו בקרבת מקום והיא הייתה עולה אליהם הביתה.

 היא אף פעם לא ביזבזה את הזמן על נשיקות או משחק מקדים

 היא אהבה רק שחודרים אליה חזק עד כאב

 רק ככה הרגישה משהו לדקות ספורות.

לפעמים גם שהייתה כותבת הגוף שלה היה נרדם.

 הדם היה מפסיק לזרום עד המרפק

היא לא הייתה מסוגלת לאחוז את העפרון ולכתוב.

 לפעמים גם הרגליים הידיים הראש והבטן היו נרדמים בו זמנית.

רק הלב שלה אף פעם לא נרדם. עובדה היא ממשיכה לחיות.