גם מסע של אלף מילין מתחיל במילה אחת, ואף שיש שישים ריבוא אותיות לתורה לא עלתה במוחי אפילו אות אחת לצרפה לאות אחרת, ולחברה למילה, ולמשפט פתיחה שיביא בעקבותיו הספד ליום השנה למותו של אבא. כתבתי מספר אותיות על דף ומחקתי. כתבתי משפט על עוד דף ושוב מחקתי. וכך חלפה לה דקה, ושעה, ונוספת, ובלוק שלם של נייר כבר הושלך לדלי. חשתי בכהות חושיי ואובדן יכולותיי, ואף שקטני עבה ממותניהם של רבים אחרים נתגנב הייאוש בי פנימה. אמרתי לעצמי ש-"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה, והלוא במקרה דנן לא שמחה כי אם אבלות היא".
אף שאיני פלגיאט, עלתה בי המחשבה ש-"צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים". חיש מהר שלפתי מהתיק השחור את ה-"מוקצה". ה"מוקצה" כך קוראים בחצרנו למחשב. ו-"מוקצה" זה הוא מחשבי האישי המשמש לי בעבודתי. חיברתי כבל הזנה ועכבר אופטי למחשב, הרמתי המסך ומתוכו נגלתה אליי תמונתו של אבי. התבוננתי בה ממושכות ושקעתי בהרהורים.
ומתוך שלא לשמה, בא לשמה.
נזכרתי ביום מותו, בחדרו הקטן, מיטתו החורקת עליה שכב הוא בכותנתו הלבנה, שמיכת הצמר והכריות אותן הייתה מסדרת אימי למען ייטב לו בשעתו האחרונה, חסידיו המתפללים לשלומו. כשלפתע התרומם קמעה. שקט נשתרר בקהל, והתפילה פסקה. וכמו היה זה מעמד הר-סיני, עת ירדה לה שכינה ממעל לתוככי עם ישראל, עת נשמע לו קול ברור חד וצלול בחדר.
"לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז, ויהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שיבקש ממנו החוטא למחול לו, ימחל בלבב שלם ובנפש חפצה. ואפילו חטא לו הרבה והצר לו, לא ייקום ולא ייטור. כי יזכור שאין אדם משים עצמו רשע" כך אמר לי אבא בשכבו על ערש דווי. "תחיה כל יום כאילו הוא יומך האחרון, עד שיום אחד תראה שתצדק!"
"אבא!" עניתי,"מאז שעזבתי סובל ומתייסר אנוכי. חי אני כאילו זהו יומי האחרון".
"ישרואל, טוב כלב חי מאריה מת! לא אתה הוא זה שצריך לחוש אשמה, אני הוא זה שרצה כי תינשא לפייגה-ברכה ובכך ליטול ממך אושרך לצורך השגת אושרי, ועל כך מבקש אני ממך סליחה ומחילה".
אחזתי ידו בחזקה, "אוי אבא! סלחתי לך כבר מזמן".
"ועכשיו, איה היא אושרך?"
"היא פה!" השבתי. "בת-שבע!" קראתיה.
קרבה למיטתו, הסירה מצנפות פניה, ואמרה "שלום אבא, הנני!"
הביט בה אבי ממושכות, סוקר גופה כמוצא שלל, "ברוכה תהיי!" ואליי אמר "ישרואל! יפה היא ונאה, ובהחלט דשנה. רואים שבת-שבע כלל וכלל לא בת שבע!"
"למה כוונתך?"
"לפי שם נעוריה בת-שבע, ולפי שני עופריה בת עשרים ושבע. הוי מה רבו מעשיך אלוקים, הללויה!"
חייכה אימי, ואמרה "הוי מה רבו מעשיך בת-שבע, ברוך מחיית המתים!"
חייכה גם בת-שבע, ולחשה לי "התפוח לא נופל רחוק מהעץ!"
"וכמה ילדים כבר יש לך?" המשיך ושאל.
"עדיין אין!" לחשתי.
"ולמה מחכה כבודו, לשנת ה-שמיטה?".
למראה עיצבוני ענתה בת-שבע "אל ייחרו פניך, מנסים אנו רבות ולא זיכנו האל עדיין!"
"אל תעצבי ילדתי", הרגיע אבי, "כל דבר בעתו. כי האל סומך נופלים, זוקף כפופים, מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו".
"אצל ישרואל זה טרם הגדיל!" העירה.
צחקקה אמי למשמע הערתה, "מעשה אבות סימן לבנים!" אמרה.
"את מתכוונת ש..."
"כן! קטן אמונה." ספקה כפיה, הניחה ידיה על יצועו של אבי ופירטה "עת היה הוא ינוקא, עמד בצידי הדרך והטיל מימיו, בו ברגע נעקץ בריתו של אברהם על-ידי מרעין-בישין".
"מרעין-בישין?!" התפלאה בת-שבע.
"זבובי טסה-טסה, זבובים קטלניים, יימשך שמם! או אז כנראה חלה במחלת שינה, ומאז לא צימח". הסבירה אימי.
"אוי אימי, אם בארזים נפלה השלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?" שאלה בת-שבע.
"אל ייפלו פנייך ואל תיפול רוחך! עוד תראי איך זה הקטן גדול יהיה"
"הכיצד?" תהתה בת-שבע
"עובדה היא כי נתן לנו הבורא את ישרואל. זכרי בתי, שמוטב להדליק נר מלקונן על החושך".
"נר לרגליי דבריך" אמרה בת-שבע "אף כי רוצה הייתי לרגליי קצת יותר מנר".
"אם כך עשי כמוני", הורתה אמי ואגרפה אצבעותיה, "ככתוב עץ חיים היא למחזיקים בה!"
"מחזיקים?!"
"וודאי! ביד חזקה ובזרוע נטויה יוציאנו, כי מטען שאינו ארוז כהלכה, לא יגיע ליעדו!"
"אבל ביד חזקה?!" נבהלה בת-שבע.
"שנאמר חזק חזק ונתחזק" התערב אבי.
"ולא יכאב לו?"
"נהפוכהו!" צוחק הוא וממשיך לעודדה, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ!"
"והיה אם יפרוץ החוצה, ויישפך?" הקשתה.
"ילדתי, אין בוכים על חלב שנשפך! ואף הקדים הוא, המשיכי המצווה עד היה כעץ שתול על פלגי מים"
"פלגי מים", נאנחה בת-שבע, "גם טיפה אחת תספיק לי!"
"זכרי בת-שבע שאין דבר העומד בפני הרצון" ניחמה אבי.
"אכן כך הוא אבא, אלא שיש רצון ואין עומד הוא!" השיבה.
"בתי" ליטפה אותה אמי, "כדי לנגן היטב בכינור צריך להקדיש עשר שנים לכל מיתר. זכרי את רחל אשת יעקב איך נתן לה לבסוף את יוסף ובנימין".
"אבל רק אחרי שנתן עשר בנים ללאה" התרעמה בת-שבע.
"אם כך אולי תסכימי וייקח לו אישה נוספת?" שאל אבי.
"ומה אעשה בינתיים, אשב אחכה עד שיעשה מניין ילדים?" הקשתה.
"אולי אין צורך לחכות?!" יקבל מן המוכן. יישא את פייגה-ברכה, הלוא כבר יש לה מניין מהמוכן?!"
"עד היום, ולא שכחת את פייגה-ברכה" הטחתי בו. "הרי כשעבר זמנו בטל קורבנו"
"בן! יותר טוב מאוחר מאשר אף פעם!"
"ומה עם בעלה, הרשל הצולע?" שאלתי
"כבר אינו צולע, הלך!!"
"הבריא?" התפלאתי
"לא! הלך, הלך לעולמו"
"ומי מבטיח שאכן תזכה בת-שבע?" הקשיתי.
"קנאת סופרים תרבה חכמה, וקנאת נשים תרבה מיטה" השיב.
"והיא תסכים?" שאלה אמי
"ומה חושבת את שתמתין לבואו של משיח, הרי טוב לשבת שניים מלשבת אלמנה!" פסק.
"ושתי נשים אין היא בבחינת תפסת מרובה לא תפסת" הוסיפה.
"והרי אצל ישרואל אין בכלל מה לתפוס!" הבהירה בת-שבע.
"דעי לך " הבהיר לה, "שהפרה אינה מכירה בשווי זנבה עד שנשארת בלעדיו!"
"ולכן בור ששתית ממנו, אל תזרקי בו אבן" אמרתי בכעס.
"חלפו ימים עת טעמת מהבור" החזירה לי.
"זאת כי יבש בורך מזמן!"
"חש אתה ביובש שבדלי" ענתה "לא משום שהבור עמוק מדי, אלא בגלל שהחבל קצר."
"אל תריבו ילדיי, עוד תזכו לראות את האור שבקצה הבור, כפי שרואה אותו עכשיו אני" הכריז אבי והביט בה.
הסמיקה בת-שבע, "אתה רואה את האור בבור?!" והניחה את שתי ידיה על מבושיה.
"לאור הרקיע התכוון!" פרצה אמי בבכי.
"יפה האור, קר ולבן הוא כדב הקוטב!" ענה חלושות "רק חבל הוא שלפעמים האור שבקצה המנהרה הוא אור הרכבת שבאה לדרוס אותך!" נתחזק בכייה של אמי ואבי אחז בידה "אל תעצבי, זכרי, שהלילה ארוך ככל שיהיה; השחר תמיד למחרת יפציע" והתמוטט.
חיבקתי אותן, דמעות בעיניי, "אבא!" מלמלתי, "תחסרו לי אתה וחכמתך."
התרומם בכוחותיו האחרונים, ואמר "בן! הזמן קצר הוא, והמוות אינו בוחר את הגיל. כצעיר מת אתה לדעת, ובזקנתך יודע אתה רק למות. יום שחיים אותו היטב הופך האתמול לחלום של אושר, והמחר לחיזיון של תקווה. כשם שזיכני האל בסליחתך, כך יזכה אתכם ילדיי בבן זכר. אל ייאוש, כי הסבלנות מרירה היא, אך פרייה מתוק מדבש. ואולי אף יותר, כמו מיץ תותים מתוק מידי. היו שלום אהוביי, זכרוני, כי כאשר המלאכים מגיעים, השדים עוזבים. אל ייאוש!" ואח"כ נפל .
"אבי ישראל על במותיך" כתבתי...
