מחזור

מסובים אנו אל השולחן,

ברכיים מוצלבות

בהיסח הדעת,

העיניים תרות אחר

רסיסי עבר כסופים;

ישובים אנו כך

מימים-ימימה,

מביטים זה בזו

בזו, בזה, בזו,

מוחקים חטאות-עבר.

מתירים פקעות-אנוש,

רוקמים שפה פראית

בנשיכת שפתיים,

אנו סמטאות,

פרברי-אדם.

נשכח. נסלח.

נשלם.

הושט היד.

מכונסים אנו בתפזורת,

שוליים רופפים

מרפרפים

על פני זולתנו,

והמילים הנהגות

כעין גשמי ברכה;

כתובים אנו כך

מבראשית:

להינתק

כרסיסי כספית,

לנוע בחלל,

ואחר לשוב ולהתאחד

ולזרום

הלאה.