אגדת הסָיְפַן המהודר והצפרדעון

בשדה כלניות רחב ידים,

פורח לתפארת ולתאוות העיניים,

בו כל כלנית יפת כותרת,

אדומה מזמינה וגם קצת מפוארת,

היו שכנותיה לרוב, למאות ואלפים,

כולן כולן כל כך יפות,

וכולן כולן גם כל כך דומות.

 

אין האחת עולה על אחותה,

ואין תאומה יפה מתאומתה,

האחת פתוחת עלי גביע בוהקת בשמש,

השניה עודה ניצן, מבקשת לפרוח באור ברגש.

עוד היום או מחר תתפרש, באָדֶמֶת תפארתה

מזמינה דבורנית חרוצה לאבק שחלתה.

 

עוד היו שם שכנים הדורים לאדומות הפנים,

כאותו צבעוני כתום וחוצפני,

והיו לא רחוק גם נרקיס לבן צהוב גביע,

וגם שיח רותמים קצת קוצני אך מרגיע,

ובאמצע השדה הזדקרה העירית,

רבת הוד ותפרחת גבוהה וצבעונית.

 

והיה שם בתוך שדה הבּוּר בשמורה,

לא במרכז, גם לא בחצר שגורה,

לא בתוך העניינים גם לא בפינה נידחת,

סָיְפַן אחד מהודר, זקוף, גבוה ובעל תפרחת,

כה מרשים היה הוא, בפרחיו הפתוחים כְּמָשָל

ועליו סַיְפָנַיו החדים כתער, זקורים אל על.

 

בודד היה הסיפן המהודר,

אין לו חבר בן מינו, במקום בו הוא דר,

אין עם מי להשיח,

לא עם פרח גם לא עם שיח.

עומד הוא משמים, הדור וגֵאֶה

משועמם עד בלי די, אבל כל כך נאה.

 

ויום אחד, מן השלולית הקרובה כְּתֶשֶר

יצא בקרקור חסר פֶּשֶׂר,

צפרדעון ירקרק, חייכן, שריחו לא ממש נעים,

לראות ולספוג את מראות הפרחים הכי יפים.

הוא אהב את כולם, את כל המראות,

את כל דיירי השמורה ואת כל הנפלאות.

 

רִחְרֵח וחָמַד כל כלנית אדומת לחיים,

כל נרקיס, כל רותם עוקצני תאווה לעיניים.

כל צבעוני כתום, כל שיח עירית פורח,

את כולם הוא אהב בלב חפץ וקודח.

רק בהגיעו אלי הסיפן הבודד, המפואר,

נעצר ליבו מפעום לפתע: הו מה נהדר!

 

מה יפית אהוב שלי, מה יפו פרחיך יקירי,

שר הצפרדעון הירקרק אל האלוף הטבעי.

הוא התאהב בסיפן ההדור בו במקום,

אהבה שמלאה את ליבו הקטנטן עד בלי מתום.

חרז לו שירים, נאם לו נאומים, הצהרות אהבה פורחת,

עד שנכנע הסיפן, כבש גאוותו, ופרש עלעליו לקבל ולקחת.

 

מה מאד מאושר היה הצפרדעון הבוקר,

כה גאה ומשתוקק לכל רגע של אושר,

כל שניה בצִלוֹ של אהובו הסיפן המהודר

הפיק מקרבו קרקורי אהבה ויֵקָר.

לא חדל לשבח להלל ולקלס ברוב קרבה,

עד שזכה לחוות את מעשה האהבה.

 

מאז עברו כמה ימים, והצפרדעון מְאָהֵב וּמְאוֹהָב

אינו ישן ואינו אוכל, רק ליד אהובו כל היום יושב.

שר לו שירים, חובק מלטף ומנשק, ורק שוכח לשאול

את השאלה הקשה מכל, שתשובתה קשה משאול,

האם אתה, סיפן הדור יקר שלי, היפה בכל צמחי השמורה,

האם תאהב אתה, גם אותי בחזרה?

 

חייך הסיפן ולא ענה תשובה ישירה,

אימץ את הצפרדעון אל גבעולו בחמלה,

ליטף ראשו בעליו הסיפנים,

העתיר עליו תשבחות ורננים

והיה זה כאילו אמר לו בפניו, ברוך עמוק,

אכן אהבתיך צפרדעון ירוק.

 

וכך אומנם הבין הצפרדעון הירקרק,

ועברו עוד ימים, והוא אל גבעול הסיפן ממשיך ונדחק.

ולפתע ללא אזהרה מוקדמת,

כשלא היה הצפרדעון על המשמרת,

הניף הסיפן את עליו סיפניו ברוב רשע,

וביתר את קרביו של הצפרדע.

 

המום כאוב וחסר ישע,

זעק הצפרדעון בכאב על הפשע.

מה זאת עשית לי אהובי,

מדוע פתאום דקרתני בלבי,

הכיצד הפכת מאוהב לעוין

וכיצד אבקש על אהבתי ואתחנן?

 

אלוף השמורה, הסיפן ההדור,

היפה בפרחים, הידוע בציבור,

הוא ניצב כמו מלך, תפרחתו שובה כל עין,

כגלדיולה תפארתו, אך רחמיו כאין

יפה והדור כנסיכת הארמון,

מה חפץ לו באהבת הצפרדעון.

 

עברו ימים, גם שבועות וחודשים,

הצפרדעון הירקרק בשלוליתו אט אט מחלים,

מפצע הסיף, החרב הפולחת קרביו,

ואינו יודע את נפשו ומחשבותיו,

כי אין תרופה לאהבה כה עזה,

אף שבאבחת סיף מטורפת כה הזדעזעה.

 

שלח מכתבים אל הסיפן ההדור

דרש וביקש לברר את הסיפור,

מה חטאתי בפניך אהובי המופלא

שכך פגעת בנפשי האומללה,

אתה היפה כמלך, ההדור כנסיכת הארמון,

ואני הירקרק מהשלולית, אוהבך, הצפרדעון.

 

כך פעם אחר פעם, כתב הצפרדע ודרש,

ענה לי במחילה, כי הרעת לי והאכלתני קש,

ואני רק חפצתי לדעת איך וכיצד,

ראית בי לפתע אויב מוּעַד.

איום וחרב, מלכי הנאה כנסיכת הארמון

ואני שאהבתיך כל כך, אני רק צפרדעון.

 

מה תשיב לי אלופי נסיכי, מלכי האהוב,

שגם לבבך מאד שבור וכאוב?

האם הרגש הפועם בחזה נסיך הארמון

כה שונה וכה אחר מלב כל אחר בהמון?

אינך משיב לאף מילה מדבריי ירום הודו בארמון,

ואני על משכבי כל יום אבכה, אני הצפרדעון.

 

אתה הסיפן, מלא הדר וגאווה

ומי אני הצפרדעון, שאצלך אחפש אהבה,

געגועים תוקפים אותי כל היום אל יופייך,

ופחדים אני פוחד, לטעום שנית מעוקצך,

על כן נסיכי יפה התואר, מלך הארמון,

עיני מעתה אשא רק אל צפרדע, כי אני צפרדעון.