שחכה

השכחה החלה מקננת
 בסבך זיכרונותיי, בערוגות מחשבתי,
 כציפורים שחורות הפורשות
אברתן לעת בוקר, כאשר ערפל
 סמיך גולש במורד צוקי הטרשים,
אל העמק המוריק בזיכרונות רעננים.

שתלתי דחלילים בין הערוגות, ובשדות.
תליתי שמות על צווארם, של פעלים ואנשים,
מנחה לזיכרון קצר ימים, ולמורא
 של בעלי כנף הנוקרים
בלהב מקורם את הזיכרונות המנוכרים
אשר בחלקתי הנכחדת.

שמש עולמי אשר זרחה בקשת ימי,

רכובה על פני הרקיעים הקמורים

נוטה לערוב אל מימי התהומות העמוקים
של זיכרונות קלושים ותודעה נמחקת,
הצפים בין השיאים בקצף אדוות
 הזיכרונות, מתפוגגים על פני הגלים הלבנים.

השכחה מעיקה כקסדת לוחמים

בשדה קרב אפוף תמרות, ועשן של
ערפילי קרב ניטש, במלחמות היום יום.
מטמינה סימנים וגזרי פתקים, כפרורי
לחם, על שביל האגדות במעבי היער הסבוך,

בכדי להלך בבטחה עם נר ההכרה המבוערת.

המעירה נשכחות, שמות ודמויות, בעמקי זכרוני,

וכשאדע מי המה, אדע מי אני.