המחסום

מחסום

העפתי מבט חטוף לכיוון מחוגי השעון, השעה הייתה 14:35 בצהריים, נדמה היה שזהו שיא החום. לא זכור לי קיץ שכזה, בעצם, לא זכור לי שעשיתי מילואים בתנאים שכאלו. התחלתי לחשב כמה זמן נותר לי להיות בעמדה. הסתכלתי לעבר דימה ראיתי אותו יושב מהופנט מסתכל לעבר הצג  הקטן של הסלולאר שלו וכמו תמיד,  בדיוק כמו לפני שעה היה שקוע במשחק השחמט. הרהרתי בעובדה הזו וחשבתי עד כמה יכול להיות הפרטנר גרוע כדי להעביר איתו את הזמן במחסום.

מחסום עלי גרנות הוא מחסום יחסית שקט. סה"כ שני מחסומים עולים ויורדים מונעים מעבר חופשי לשני כיווני הנסיעה בציר שנחשב מרכזי באזור נידח זה. כשאני חושב על זה יכולתי לספור על כף היד את כמות הרכבים שחלפו דרך המחסום והאמת שרוב העוברים היו עובדים זרים מסין או מתאילנד שעבדו בשדות הסמוכים. ביום השלישי למילואים אחרי ההתחיילות, הריענונים והמטווחים המג"ד כינס את כולנו לאסיפה בה התחלקנו לקבוצות למוצבים ולמחסומים בה הובהר לנו על מהות הפעילות ומה חשיבותה כבר אז תהינו לגבי מחסום עלי גרונות והאם הכינוס תקף לגביה.

המחסום היה מוזנח ומלוכלך. אני די בטוח שהוא לא היה עובר תו תקן תברואתי. הבוטקה שלנו הייתה קטנה מאוד 3 על 3 . בקושי מתאימה להכיל שני אנשים שלא לדבר על חיילים עמוסים בציוד, בנוסף לכל זאת הקוביה הזאת שימש מקלט מפני השמש היוקדת. כך נדחסנו בעל כורחנו אני תוהה האם מי שקבע את המונח להרגיש בקופסת סרדינים עשה כאן מילואים בשיא הקיץ. קירות העמדה היו יצוקות בטון של 20 ס"מ ועליהן שכבות שכבות של צבע אפור מלווים בכתמי טבק שחורים שלא היו מביישים בונקרים ממלחמת העולם הראשונה. המאוורר הקטן המכוסה אבק פעל עפ"י מנגנון של סידרה חשבונית כל 21 שניות היה חדל מפעילות למשך 3 שניות ואז בהדרגה היה מראה שמחת חיים וחוזר על הפעולה. אני לא חושב שאי פעם, מרגע שחיברו אותו הוא הפסיק לעבוד, המאוורר הקשיש.

שיפשתי עיני כדי להטיב לראות, רוחות המדבר נשאו עימם חול ואבק ונחשולי האדים שעלו מהאספלט השחור מעוצמת השמש הצהובה הקשו בוודאי על הראייה. יצאתי החוצה ניסיתי לראות שוב את המאורע המוזר והיוצא דופן. מכונית ג'ימי לבנה מסחרית גדולה נעצרה כחצי קילומטר מהמחסום. שתי דמויות קטנות יצאו ממנה נראו מחליפות דברים אחת לרעותה, שיחה שארכה דקות ספורות. שיחתם עניינה אותי אולי מהסיטואציה המיוחדת או אולי בהשפעת המקום, משהו משך וסקרן אותי . לאחר התבוננות נוכחתי לדעת שהדיאלוג הפך לויכוח ומשם לעימות. נופפתי ידיי סימנתי לדמויות שאני נוכח שאוטוטו אני מגיע אליהן. צעקתי לדימה שיצא , שיגבה אותי ושיהיה עירני "תהיה מוכן לכל מצב, אני רץ לעברן" הוספתי ואמרתי. דימה ציית ללא היסוס הספקתי לראות שגם הוא התאמץ לראות כמי שנמצא בשורות האחרונות של הצגה בתיאטרון גדול. לפתע מיד ראיתי שאחת הדמויות נפלה ולא שבה לעמוד, שכבה ללא ניע. עצרתי וליבי הוסיף לפעום והפעם במקצב מהיר. דרכתי את ה-M16 מה שאוטומטית דרך גם את גופי. לא הורדתי מבטי מהדמות העומדת. הוא מצידו לא זז נראה היה כבוחן אותי, אותנו אולי את המחסום. צעקתי לעבר דימה יעלה מול החמ"ל בקשר ויזעיק לכאן מיד את הפטרול. דימה לא היסס נראה שהצעקה שלי הייתה מיותרת לא סיימתי את המשפט והוא היה על המכשיר הקשר. בינתיים הדמות הכניסה את ידה לכיסה הימני התנועות הראו שהדמות חזיקה בידה מכשיר סלולארי ונראה שהדמות מחייגת...

לא חלפו שלוש שניות ושמעתי את הנוקיה שלי מנגנת פיטר גבריאל מכיס חולצתי מתחנן שילחצו על הכפתור הירוק. הצמדתי את המכשיר לאוזני בשקט מופתי הייתי מזועזע. המתנתי ומה שהיה מרגיש כנצח. שמעתי קולות נשימה ונשיפה כבדה לא סדירה. מישהו מתאמץ מעבר לקו השני.

ואז...

הקול קרא בשמי! "שחר" הוא קרא בנחרצות.

לא הגבתי קפאתי במקום. הפעם הוא קרא בשמי בקול תקיף יותר וחזק.

התעוררתי בבהלה דימה אמר שאוטוטו מחליפים אותנו.

כל הזכויות שמורות לשחר שוקר 4.11.1010