הורים שלי (לרגל אזכרה ביום ו' הקרוב)

לאט לאט אנחנו משתווים,

גם לנו עפו הילדים,

להם היינו משתחווים.

עכשיו לפעמים איתם חווים,

בדיוק ממה שאתם,

הייתם מפחדים.

מנטישה, מלהיות לבד...

במקום לא כל כך מכובד.

מקום שאיבד שפיות,

בנוסף, לחיות בתלות.

להיגרר בעגלה,

שהסיעה אז תינוק,

לשים חיתול, וגם לינוק.

לחזור לאחור להתרפס,

ואולי, מי יודע,

במקרה יהיה נס.

כי אתה אבא,

לא הגעת לשם, עם אמא,

לעגלה ולחיתול.

כהרגלך, גם מותך היה,

כאילו היתול.

עד היום, אני שט במחשבה,

לו היית עם שיער שיבה.

איך היית איתנו, עוד,

הרי אנחנו כבר בגילך, כמעט,

רוצים להמשיך הלאה,

לספר לך עוד...

כל שנה...