פרידה

פרידה

לאחרונה אני חושבת על אמי.

כשהתראינו לראשונה

לאחר נתק ממושך

היא אספה אותי,

אימצה אותי אליה

בזרועותיה החסונות.

עכשיו היא שוכבת

במיטה לא לה

עיניה עצומות.

גופה קמל

ושערה, קצר וכסוף

איננו מכסה את מצחה.

זרועותיה

כחושות כל כך.

כמה זמן ישבתי ליד מיטתה

לא אדע.

גם כשהמוניטור כבר הראה פס אחד רציף

אות וסימן שליבה פסק לפעום

אני עדיין יושבת.

רופא ואחות נכנסים

 ורומזים לי לצאת.

"צריך להכין אותה".

ויצאתי משם

כבדה ומעורפלת.

זמן רב עבר מאז.

לאחרונה אני חושבת על אמי

וזוכרת כי

לא נשקתי למצחה

לפני לכתי.

2010©