יש לנו סיבה לשמוח!!

בס"ד

שמחה

מסופר על החפץ חיים, הלא הוא ר' ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל; שבאחד הימים בין כל האנשים אשר באו להתייעץ אתו על חייהם הפרטיים ובכלל..בא אדם עצוב למראה ושח את ליבו לפני מרן של ישראל: "ר' יהודי! אחח... איני יודע כיצד הם חיי,, מרים ורעים הם ואין בהם טיפת אור! הכיצד זה אוכל לשמוח בשעה שכל העולם חשוך בעדי?! עוץ נא לי עצה! ". שמע זאת החפץ חיים ואורו עיניו :"אהה.. אם כן, זה כמה ימים שבעירנו חונה קרקס, לך נא שמח את לבך וייטב לך! ".

אמר לו אותו אדם: "ומה אעשה ואני הוא הליצן הראשי בקרקס?? ".

המוסר השכל שאישית למדתי מסיפור זה עצום!. 

זאת מכיוון שהדבר נוגע לנו עד מאד. 

רבים האנשים החיים באשליה, שהנם שמחים והכל טוב. 

יותר מכך; ישנם כאלה אשר לא יהססו לספר בקול לכולם שהכל דבש וכו'.  

אתם צריכים להכיר את זה..

אך האמת לאמיתה, שכאשר אדם מתנתק לגמרי מן הרוח החיה המפעמת בו ושקוע כל כולו בהשגת מטרותיו החומרניות, אזי הנפש שלו זועקת מעצבות, הרי, מה יותר עצוב מלהיות בודדה ??

אקדים ואומר, שהשמחה בנויה על כך שהנפש משוחררת וחופשיה. הדבר אינו עמוק עד כדי שאינו בר ביצוע, אלא אדרבא! צריך הוא לבוא מאליו.

אמשיל זאת במשל עובדתי: האדם הנו בעל נפש חיה המקשרת חומר ורוח גם יחד. גוף ונשמה- חיים נצחיים וחיים שבתחילתם כבר מכריזים "מחלה סופנית"..-נשמה שעולה למעלה כעמוד אור במהותה וגוף שהיום כאן ומחר בקבר... אם נתבונן, מציאות זו מוכרת לנו יותר ממה שחשבנו.. ואף יותר מכך,נמצאת היא בטבע. "אש"-אשר כל שאיפתה לעלות למעלה. ו"מים"-אשר כל רצונם הוא לחלחל לתהום .

אמנם, ישנה אמרה עתיקה שאומרת "ברומא תהיה רומאי" ובשל כך, היינו עלולים לחשוב שהנשמה היא פה האורחת והגוף בעל הבית. ולכן על הנשמה להיות כפופה אל הגוף, בבחינת כל מה שאומר בעל הבית עשה, חוץ מצא. אבל זה נכון רק אם היינו כאדם שהתעוורו עיני שכלו. 

כי האמת היא, שכל המציאות שאלוהים ברא לנו עולם כל כך נפלא, הייתה בשאיפה שהנשמה תהיה החלק האינדיבידואלי בנו. 

בבחינת רוכב וסוסו. דהיינו; הנשמה קיבלה סוס לרכב עליו ומטרתה לאחוז כל העת הזו במושכות, בלא להרפות ..

השמחה; היא מצב רוח בו האדם מתרומם מעל קומתו הטבעית ונותן לאש שבו להעלות אותו מעל החומריות שבו. דהיינו; הגוף מכופף קומתו ונותן לנשמה להתלבש בכל איבריו והנו פורח מאליו כדוגמת הנשמה ..מצב רוח זה, הוא בעצם התפשטות, אשר חוצה את גבולות החומר..

לעומת זאת; העצב, הוא מצב רוח, בו האדם שקוע בעצמו ומצמצם עצמו. מצב רוח זה, גורם לדעיכת האש הטבעית המלבה את הגוף וגורמת לו התרוממות רוח.. 

לא פעם שמענו, שהשמחה היא תרופה להרבה מחלות. כי הרי היא הנותנת לנו חום הנמשל לחיים שבנו. 

הדבר נכון גם להיפך! רוב המחלות מגיעות כתוצאה מדכדוך הנפש ועצבות. 

מסקנת הדברים; שכאשר אנו שומעים שסטנדאפיסט בעל שם, הוא בעצם אדם דיכאוני עם נטיות אבדניות, אין לנו סיבה להרים גבה בתמיהה רבתי ולומר כאילו לעצמנו, חייכן מזויף, או חיוך הנחש.. כי בעצם התנהגותו הרצונית לבדר אחרים, טמונה הבעיה. הרי לעולם לא יבוא על סיפוקו. צחוק וקלות ראש אינם יותר מהנאה רגעית, אשר בקלות שבאה מתפוגגת היא והולכת לה. ובמיוחד לכותב או למגיש,שאינו מופתע כלל מהבדיחה\סיטואציה שהעביר הרגע לקהל. 

שמחה צריך לשאוב ממקור יותר רוחני ונעלה! כזה אשר יביא לנו סיפוק ואושר, גם בשעות קשות! ועל כך במאמר הבא ...